לביתנו: לוקח לך זמן להרדם

אני נזכרת לא מעט בשעות הארוכות שהשקעתי בישיבה ליד אחיך בשנתו הראשונה, עת מנסה הוא להרדם בכוחות עצמו. כל כך חשוב היה לי אז לאפשר לו להרדם לבד, ורק כשהוא היה בן שנה ושלושה חודשים, עת יצאו לו שיניים טוחנות ראשונות, כשהוא נפרד מהמוצץ, והתחיל להרדם על הציצי, הוא התחיל לסרב להרדם בדרך אחרת. ולא הייתה לי ברירה אחרת מאשר לקבל זאת. מאז למדתי דבר אחד או שניים. לא פעם הרהרתי לגבי כל אותן השעות שישבתי לצידו ומה יכולנו לעשות בהן. הרהרתי אם לא שידרתי לו שאינני מקשיבה לו מספיק בכך שלא עודדתי אותו להרדם עלי. ובעיקר, סיכמתי עם עצמי כי בפעם הבאה, לא אעמוד בדרך ילדיי להרדם בכל דרך שיבחרו. מה גם שהדרך המופלאה שאחיך נרדם בה עתה, חיזקה אותי לאורך כל הדרך, כי העיקר הוא לעטוף את הילד בהרבה אהבה וחום בהיפרדותו לשינה, וכל היתר יגיע בעיתו.

והנה אני יושבת כמעט את אותה כמות השעות לידך, איתך, מקשיבה לגמרי לרצונך בתמיכתי, עוטפת אותך, מחבקת, מלטפת, מניקה, מנענעת, שרה, רוקדת, שוכבת, מטיילת טיול קצר בחוץ, ובעיקר מטיילת לי במחשבותיי, במשך נסיונותיך להרדם, כחצי שעה לכל הפחות. זמן זה קשה ומתוק באותה המידה בשבילי. אני אוהבת את המצב המדיטטיבי בו אני שרויה בהשפעתך, אני אוהבת את התייחדות האינטימית הזו איתך. אך יחד עם זאת, כאוב לי בכל התפתלות שלך לאור חוסר האונים הכמעט מוחלט שלי לסייע לך להרגע. לרוב כואב לך לשכב בשל האוויר הנצור בך, או שאת בסחרור תנועתי שההגעה ממנו להרגעות כמעט מוחלטת ההכרחית לפני ההרדמות, ארוכה.

ומעת לעת אני מחייכת לעצמי. כנראה, לילדינו יש סיפור מיוחד עם המעבר לעולם החלומות. לא סתם, יש לי תמיד הרגשת בטן מיוחדת לגבי זה...

נ.ב. בתמונות את בת עשרה חודשים ושלושה ימים...