פעם שמעתי מישהי מציינת כי רק כשהיא התחילה להיות חרדה, הוא הבינה לראשונה שהיא אמא. מדי פעם אני מהרהרת אחרי מילים אלה.
מדי פעם אני נתקפת חרדה. אני חרדה שאנחנו לא מבלים יחד מספיק. ברגע אני יכולה להתדרדר במדרון החלקלק של ההשלכות שעולות במוחי לתיאורים ממש לא נעימים. הלב שותק. אני משתפת את אבא שמנסה להרגיע אותי לשווא. נראה לי שהוא כבר למד את התרופה הכי יעילה למקרים אלה. בקדחתנות אנחנו מארגנים מחדש את לוחות הזמנים כדי שנוכל לעשות אתה ואני יחד משהו של רק שנינו. ואז, כשאני מספרת לך בהתלהבות מה אנחנו עושים לעשות, השאלה הראשונה שאתה שואל: "ומה עם אבא ועם צ'פוצ'יטה". בקול רגוע אני מסבירה לך מה הם יעשו באותו הזמן. אחרי שאני שומעת את שתיקתך, אני מוסיפה: "אתה רוצה שנעשה את ה... אתה ואני (מה שתכננו בשבילנו), או שאתה רוצה שנעשה ארבעתנו את ה... (מה שאבא ואחותך עמדו לעשות)". תשובתך המאושרת לא מאחרת להגיע: "ארבעתנו!". כמו, למשל,
ושוב ושוב אני נזכרת כמה חשוב להבחין בין מה שאנחנו מתארים לעצמנו שאתם חושבים לבין מה שאתם חושבים באמת...
נ.ב. ואחותך בת תשעה חודשים וארבעה שבועות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה