לבננו: הושטת יד

בהתחלה ממש לא אהבת ללכת כך, מחזיקים ידיים. ואז, לא זוכרת מתי בדיוק, רצונך השתנה, והתחלת לחבב ללכת כך איתנו, מחזיקים ידיים...

באיזשהו שלב, חיבתך זו התפשטה גם כלפי הילדים שסובבים אותך...

אבל אפילו אני לא ציפיתי איזה שיעור חברתי סוציאלי חשוב תוכל ללמוד באמצעות מחווה ניטרלית לכאורה זו.

כמעט תמיד כשתראה ילד כלשהו בסביבה, תושיט לו יד.

התגובה תהיה כמעט בלתי צפויה לחלוטין...

יהיו ילדים, משום מה, בדרך כלל, אלה הגדולים ממך, שיתפשו את ידך בחזרה. יהיו ביניהם גם הילדים שבכלל לא מכירים אותך...

יהיו ילדים שיסרבו להושיט לך יד. וביניהם יהיו גם הילדים שמכירים אותך. יהיו כאלה שיסרבו בקביעות. יהיו כאלה שכעבור כמה רגעים יבואו אליך ויושיטו לך הם את ידם. המעניין והמדהים באותה המידה בעיני, כי אינך חדל מלהמשיך להושיט את ידך כמעט לעולם, גם לעבר הסרבנים הקבועים...

ובין לבין, יהיו כל התגובות האפשריות הקיימות במניפת ההתנהגויות החברתיות. ביניהן גם אלה, הקשות יותר לפיצוח. כמו, למשל, ילדים, שבדרך כלל מושיטים לך יד, אך בפעם הספציפית הזו, מסיבה זו או אחרת השמורה איתם, שומרים את ידם לעצמם.

כל התרחשות כזו מלמדת אותך כל כך הרבה. לקבל, להתמודד עם האכזבה, להמתין ולנסות שוב, לכבד, לאבחן, להעיז.

ואני לא יכולה להמנע מלדמות מחווה פשוטה פיזית זו להתנסויות במרחבים נפשיים מורכבים הרבה יותר...