שישבת אומנים

לפני כמה זמן השתתפנו בשישבת אומנים. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו. ויותר מדויק - של אבא שלך.

הוא לכאורה לא הראה סימני התרגשות רבים, אך הרי אנחנו מכירים אותו - דווקא זה הראה לנו עד כמה הוא מתרגש.

וכך למשך סוף שבוע אחד עברו כל הציורים לתערוכה שאבא בנה למטה. רגשותיי היו מעורבים. מחד רציתי מאוד שירכשו את אחד הציורים (כי זהו רצונו של אביך), מאידך רציתי עוד יותר שהם ישארו אצלנו. הבית היה נראה כל כך ריק בלעדיהם, שלא רציתי להתעכב להיות בו ולו רגע נוסף ללא הציורים. כאילו חלק מנשמתי הועתק לאנשהו.

אתה מאוד התרגשת. ביום שישי, כשזרם המבקרים היה חלש יותר, לקחת אותם אחד אחד והובלת בין הציורים בתערוכה. איך שראית את אחד המבקרים מגיע, רצת להוציא את המדבקות מהארון. והדבקת אותן על הקירות. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה כי מאוד התפלאת לראות את המדבקות שלך מודבקות ליד הציורים (אבא השתמש בהן לצורך המחירון). ביום שבת, כשבמשך שעות מסוימות היה אפילו עמוס מאוד, די התפזרת. לא ידעת על מי להתעכב. מרוב ההתרגשות קצת לא מצאת את עצמך.

אז הקונים לא הגיעו (וטוב שכך - שששש:), כנראה אנשים לא מבקרים בשישבת אומנים כדי להוציא סכומים כאלה. אך המבקרים היו רבים. גם אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל, וגם חברים רבים, וביניהם גם אלה הקרובים, שהפתיעו בביקורם וריגשו אותנו עד מאוד.

היה מעניין להקשיב לתגובות המבקרים. לרוב, אהבו יותר את הציורים הקודמים של אבא. אלה שבהם היה כלול מסר. לעומת אלה שאינם נושאים תכלית לכאורה, אך טומנים איכויות מקצועיות גבוהות יותר. בהתחלה די התבלבלתי מהזרם המפתיע הזה. כמעט נסחפתי אחריהם. אך כשההמולה חלפה, לא יכולתי שלא להקשיב למחשבות שחלפו בי. מה זה אומר בעצם עלינו? האם שוב זה כרוך בכך כי אנחנו מעוניינים יותר בגימיק מאשר בפשטות? מדוע הקונספט כל כך חשוב לנו (או במילים של אחת המבקרות: "הרי נופים אני יכולה למצוא בכל מקום - כאלה יש רבבות")? עד כדי כך שנתעלם מהאיכות? מדוע במקום להתרכז ביופי אבסולוטי, כזה שלא חלף מהעולם למרות הימצאותו כאן באלפיים השנים האחרונות לפחות, אנחנו מחפשים משהו רגעי, סוחף? מדוע כדי שיקשיבו לך כדאי שתהיה שונה? מדוע ה"מה" חשוב יותר מה"איך"? מדוע השגרה כל כך מלחיצה אותנו?

ואולי קצת הרחקתי לכת. הרי בסופו של דבר, מדובר רק בציורים.

ואולי עוד שתי הערות קטנות לסיום:

אחת המבקרות שביקרה סיכמה את התערוכה במשפט קצר: "אני מקבלת כאן תרפיה לנפש אחרי כל מה שראיתי עד שהגעתי לכאן" (יש לי תחושה כי אבא יחסיר פרט זה כשיספר לך על התערוכה...:)

למרות שמאוד מאוד התרגשתי ושמחתי לכל מי שהגיע, הייתי די מאושרת להתעורר למחרת בבוקר לשגרה המבורכת שלנו. ונראה לי שלא רק אני. אני בטוחה שהמולה ועומס כאלה הם מנת חלקם של הרבה אנשים ביומיום, אך אנחנו כנראה יותר מדי מוקירים את השקט שלנו. אנחנו אוהבים מאוד את כל הסובבים אותנו, אך מעדיפים בדרך כלל פגישות אינדיווידואליות, כאלה שבהן אתה זוכר את המשפט שאמרת בתחילת השיחה.

ולבסוף ממש - אני כל כך שמחה שאבא שלך מאמין בציור שלו (ובעצמו) מספיק כדי להקשיב ללחשי ליבו מבלי להתחשב בגלי האוקיינוס שברקע, גם אם הם רועשים מאוד. אני רק יכולה ללמוד ממנו....

צ'ופו מצלם: אמא סורגת

כפפות עבודה בגינה

כמה חיכינו לכפפות עבודה בגינה (Wet Soil Gloves)!

ורק בזכות הסיוע הכה נדיב של אביה של אבישג (שהביא גם שלל דברים נוספים שימושיים כל כך!), עכשיו אתה מוכן ומזומן לנקש עשבים בגינה.

ולא, אני לא עומדת לשאול כאן מדוע היינו צריכים כרטיס טיסה בינלאומי להזמנת פריט כה פשוט אך חיוני.

נ.ב. הזמנו זוג נוסף של כפפות עבודה (במחירים מצחיקים שכאלה לקחתי סיכון כדי להיות בטוחה שלפחות זוג אחד יתאים לך) - כפפות עור במידה קטנה (Leather Work Gloves). ואמנם זוג זה גם קטן באמת, וגם פחות נוח לתפעול.

וגם... כאן אולי יהיה המקום הראוי לציין משהו נוסף שפשוט הדהים אותי לפני כמה ימים. כבר ממש מזמן אינך קוטף פרחים (מה שרק מדגיש שוב כי אכן אפשר להגיע לתוצאה זו עם ילדים קטנטנים ברוגע ובהתמדה). ודי הרבה זמן התלבטתי איך אוכל ללמד אותך להבחין בין הפרחים הפורחים לאלה הנובלים להם, שאת האחרונים אני קוטפת מהפרחים בגינה. בזמנו לפני כמה חודשים, כשניסיתי פעם לנקות את הפרחים היבשים, מיד אחר כך התחלת לקטוף את הפרחים הפורחים. מאז ניסיתי לעשות כן רק בהיעדרותך או כשלא היית מסתכל. ובינתיים שברתי את הראש. כמה זמן בזבזתי לשווא! לפני כמה ימים לפתע ראיתי אותך ניגש לאחד הפרחים שבגינה שלנו ולאט לאט קוטף.... את הפרחים היבשים! חה! ושוב מחיאות כפיים סוערות לעקרון המוח הקולט שלך (absorbent mind). ומחיאות כפיים הפחות סוערות לאמא ששכחה כי הקליטה היא בלתי מודעת וכי לא באמת אפשר להסתיר משהו, כמו גם להסביר אותו בעל פה, מילדך. כל מה שנותר הוא להמעיט במילים, להרבות במעשים ולהמשיך לסמוך על ילדך. בסך הכל פשוט...

ארגז חול

סופסוף זה קרה!

אבא בנה לך ארגז חול!!!

אני לבטח לא צריכה להזכיר את כל נפלאותיו של חול - הן מבחינה תחושתית, הן התפתחותית, הן יצירתית. ומה לא. אחד הזכרונות החזקים מילדותי, ולבטח גם מילדותם של כל אלה בני גילי, הוא השעות הארוכות שבילינו בארגזי חול למיניהם. אני כל כך שמחה שנוכל לאפשר גם לך לטעום מפלא זה.

ומבחינה טכנית:

• רצוי כי ארגז חול יעמוד בקרבה למקור מים כלשהו. הן כי מים וחול יוצרים שילוב מעולה ביצירת חומר עבודה, וגם כי כך הרבה יותר קל לנקות את עצמנו אחרי המשחק.
  
• רצוי כי הארגז יהיה בצל.
  
• רצוי כי יהיו לידו או עליו ספסלים מאולתרים - גם למבקרים בארגז, ובעיקר להוריהם שלא יתערבו יותר מדי. הארגז בנוי מלוחות עץ פשוטים - אבא השתמש באלה שהיו פשוט בנמצא.
  
• רצוי כי הארגז יהיה מספיק גדול כדי שיוכל לאכלס לפחות 3 ילדים.
• בתחתיתו שמנו ניילון, וקצת חוררנו אותו כדי לאפשר לרטיבות לצאת מהחול.
• רצוי כי בקרבת הארגז תהיה מעין שידה לאחסון כלי עבודה - וכאן בהחלט הכל נתון לפרי הדמיון.
• כשלא בשימוש, הארגז תמיד מכוסה בניילון המהודק באמצעות אבנים גדולות.
• אין צורך לשים יותר מדי חול - אנחנו הסתפקנו בשני שקים בינתיים. כדי שישאר מקום למשחק חופשי מבלי לפזר את החול שלא לצורך.
• כדאי כבר מהתחלה להנהיג כלל עיקרי (ואולי גם היחיד) - החול נשאר בארגז (ולא מפוזר בכוונה מעבר לדפנותיו).
  

על שקיות סנדוויצ'ים

אתה כל הזמן עסוק. ומה שהכי מעניין הוא לצפות בך מהצד, מבלי להתערב. לעקוב אחרי רוחך שלוקחת אותך למחוזות בלתי צפויים. לשמור על הנשימה כדי לא להפריע למוזה שאחזה בך.

כך למשל לפני כחודשיים, באחד הערבים החורפיים, לפתע קמת אחוז מטרה. רצת למגירה בה נמצאות שקיות לסנדוויצ'ים. הוצאת אותן אחת אחת וארזת... את כל מה שרק עינייך הצליחו לתפוש במבטן.

האם אלה סימנים נוספים של תקופה הרגישות לסדר..?

אינני יודעת - אני רק יודעת כי אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הרגעים האלה ומקווה שהם תמיד ימשיכו לפקוד אותך...:)

איפה זה?

אחד המשחקים האהובים עליך מזה כחודשיים כבר (התמונות הן מהתקופה ההיא) הוא "EIPO ZE?". אתה מתחיל לחפש משהו, למרות שאתה יודע איפה החפץ נמצא. נגיד, כדור: "MAMA EIPO GURGUR? EIPO ZE?". חיוך מקסים וכפות הידיים כלפי מעלה. ואני עונה: "אולי בכיס שלך?" אתה צוחק: "לאאאאא". "אולי בבטן שלך?" ממשיך לצחוק: "לאאאאא" אולי בכיס שלך. אתה בודק ועדיין צוחק: "לאאאא". וכך עוד ועוד.

ואז מגיע הרגע המיוחל: "הנה זה!!!!"

גם כשאתה מחפש משהו באמת כך בערך זה נשמע: "EIPO ZE EIPO ZE", וכעבור כמה רגעים: "A HINE"

מכין מיץ תפוזים

אחת הפעילויות האהובות עליך בימים אלה היא הכנת מיץ תפוזים (אשכוליות או קלמנטינות, או כולם ביחד).

פעם לא היית מוכן להתקרב למסחטה החשמלית בשל הצליל הצורם היוצא ממנה במהלך הסחיטה (ASH). בשנה שעברה, למשל, העזנו להכין את המיץ רק בזמן שישנת. השנה חל מהפך של ממש - אתה יכול ומזומן להכין את המיץ. ואתה אף נהנה לעשות כך במשך שעות. עומד ולוחץ על כל מחצית, מקשיב לרעש החורק של המסחטה, מדי פעם בדוק אם נשאר עוד משהו מהמחצית, וכשדעתך נחה, בונה מגדל מהמחציות הריקות בצד. אתה אוהב לסחוט תפוזים גם במסחטה ידנית, אך היא אינה מצליחה להתחרות בצלילים הכה קוסמים לך של המכונה האוטומטית.

מיותר לציין כי המיץ טעים פי כמה לנוכח העובדה כי כל הפירות מגיעים מהחצר...:)

מכבדים את רצונך

אחת המתנות הכי נדיבות שההורה בעיני יכול לתת לילדו הוא לכבד את רצונו. בין אם הוא מסכים לכך או לא. כמובן הכוונה להבעת רצון בריאה ולגיטימית.

הרבה פעמים כשאני נשאלת על הגישה המונטסורית, ומנסה לסביר אותה בכמה מילים (מבחינתי עדיף מלא לנסות בכלל:), אחד התיאורים הראשונים שאני שומעת את עצמי מתארת הוא "לכבד את הילד" באותה נשימה עם "להסתכל עליו בגובה העיניים". התגובה המיידית שאני מקבלת היא הנהון נמרץ בראש ועיניים מבינות. "האמנם?", אני שומעת את ליבי לוחש. האמנם ההורים באמת מבינים במה כרוך הדבר???

מה שקרה אתמול, למשל, שוב חידד את הרגישות שלי לכך.

בביקורנו במגרש המשחקים בבוקר, פתחת בפיקניק אופייני. הפעם אכלת ביסקוויטים. ילד אחד בן כחמש, ניגש אליך לבקש ביסקוויט אחד. לא נהנית. כשאני התערבי בעדינות וביקשתי ממך אם תרצה לכבד את הילד, הסתכלת עליו במבט חושב. אחרי הרהור קצר ענית: "לא, מאמה". הילד לא הרפה. הוא ביקש מאמא שלו, ממני, ממך, כמה וכמה פעמים. לא הסכים לשום דבר שהוצע לו כחלופה. ברגעים מסוימים אך היו לא דמעות בעיניים. האינצינדנט נמשך דקות ארוכות. אתה, שבדרך כלל מוכן ומזומן לכבד את הסובבים אותך בכל מאכליך, הפעם עמדת בעדינות אך בנחישות על שלך. לא לקחת את הקופסא אליך. לא ניסית לגונן על הביסקוויט. לא ציינת שזה שלך. פשוט לאט לאט המשכת לאכול את הביסקוויט. אני מדי פעם (בדיעבד, לטעמי, יותר מדי פעמים) שאלתי אותך שוב לרצונך. גם אמא של הילד ניסתה. ללא הצלחה.

למזלי, אמו של הילד שיתפה פעולה באופן מושלם. לא היא ולא אני לא גרמנו לך ולו לרגע להרגיש מתבייש, נבוך או אשם מהחלטתך. הרי היא לגיטימית. גם אם לא מובנת לגמרי לנו, היא מתקבלת בברכה. שוב, אולי אפילו קצת הגזמתי בכמות הפעמים שפניתי אליך. כנראה, המוסכמות החברתיות של השיתוף המעושה עוד לא ממש הרפו את החזקתן ממני.

אני ממשיכה ללמוד. ורק מקווה שיהיו כמה שיותר אמהות כמו זו של הילד שפגשנו...

צ'ופו מצלם: אבא עובד

צ'ופו מצלם: המדורה הראשונה

המדורה הראשונה בביתנו

אחד הזכרונות היותר חזקים שלי מילדותי הוא המדורות. יש משהו רומנטי מאוד ובלתי ניתן לאיפוק במדורה. אני אוהבת את כל מה שכרוך בה - את העשן, את הריח, את החמימות, את הקרירות, את האש, את הצבעים, את המחשבות, את האינטימיות. הכל.

כל כך חיכיתי לערבים הראשונים החמים של החורף. מרגע שאיריס סיפרה על המדורות עם אלמה, מאוד רציתי לנסות גם אצלנו.

לא ידעתי איך לא עלה לי הרעיון לפני כן.

במוצאי שבת לפני חודש, הדלקנו את המדורה הראשונה בחצרנו. אתה השתתפת בכל - באיסוף עצים, בבדיקה אם העצים יבשים (TUV - רטוב), בהדלקת המדורה. בהתחלה רצית כבר אחרי כמה דקות לכבות את המדורה ולפרוש הביתה. אך אחרי כמה זמן מצאת את השקט שלך גם בחוויה החדשה. קצת קרקרים בהחלט סייעו טיפה...

בפעם הבאה נוסיף גם תפוחי אדמה...

אנשים שנקרים בדרכינו

יש אנשים שנקרים בדרכינו. לעיתים. אנשים שגורמים לנו להרגיש פשוט בבית. אנשים שבחברתם מעוניינים אנחנו כל הזמן. אנשים מרתקים, מסקרנים, זוהרים. אנשים שאני רוצה לדעת את כל אשר יודעים הם. אנשים שאני יכולה ללמוד מהם כל כך הרבה - על עצמי, בין היתר. אנשים שעצם המפגש איתם גורם לך להרגיש כי בורכת, גם אם לא יהיה לו המשך מעבר לכך. אנשים שבזכותם הרגשת הבדידות פוחתת לה, והתקווה כי בכל זאת נצליח להאמין במחר טוב יותר חוזרת לליבנו. אנשים שאתה מרגיש כאילו הכרת כל חייך, וכל מה שנותר כרגע הוא רק להשלים מה באמת קרה שם עד שנפגשתם. אנשים שהעבר שהוביל אליהם נראה כמייגע וארוך, אך מרגע קיום המפגש, הוא מאבד כל משמעות, ומה שחשוב הוא רק התקווה כי הם ימשיכו להיות בנוף מסענו.

אני צמאה למפגשים כאלה, מתפללת אליהם, מזמינה אותם.

וברגע שהם מתרחשים, לעיתים אני בקושי מצליחה להתאפק. אני מרגישה כאילו חבל על הזמן המבוזבז עד כה, בוא לא נבזבז ולו רגע נוסף עוד. והרי דרכי החיים הפוכות הן. כל מה שמתבקש מאיתנו הוא בעיקר סבלנות. כל מה שחסר לי ברגעים אלה הוא הסבלנות. מבחינתי, הייתי רוצה פשוט לתפוש את אותו האדם, להכין כוס תה או לפתוח בקבוק יין, ולשבת ולדבר ולדבר ולדבר. ולהקשיב ולהקשיב ולהקשיב. ולהמשיך לראות אותו מחר. מחרתיים. לעולם. ובמקום זה אני נאלצת להתאפק ולתת לרוחות להוביל אותנו באינטראקציות הכה עדינות אלה. הביישנות והחששות שלי להתקרב מדי תופשים פיקוד. וגם כשאני כבר מצליחה לומר משהו, לעיתים אני לא מאמינה למשמע אוזני. והרי התכוונתי בכלל למשהו אחר.

ההתקרבות היא ריקוד זוגי. וכמו בכל ריקוד, לעיתים בני הזוג מתרחקים טיפה, ולו כדי לחזור בגעגוע לזרועותיו אחד של השניה. ולעיתים הם אינם שבים. כל אחד ממשיך בריקוד סולו שלו, גם אם אלה מתרחשים להם על אותה הבמה. לעיתים אחד מהם מתכונן לקפיצה ווירטואוזית, ולו כדי לגלות שאף אחד לא מחכה לתפוש אותו. לעיתים נדרשות שנים מספר כדי להעיז לעשות תנועה שהתבקשה לה כבר זמן מה. לעיתים רק המעבר מעבר לאוקיינוס חושף את האמת האינטימית בקשר. ולעיתים לא מתרחש על פניו שום דבר מיוחד, ורק המוסיקה המתנגנת ברקע גורמת ללב להפתח.

בזכותך, מפגשים אלה התרבו להם מאז שהצטרפת. כבר אמרתי לך כי אני מאמינה היום כי יש משהו אמיתי יותר בקשרי חברות המתפתחים בין ההורים. כהורה אינך יכול לזייף. לא לאורך זמן. וגם אם לוקח לך זמן, בסופו של דבר הפנים האמיתיות שלך מתגלות להן. אין מקום להסתתר בו עוד. כך שאין אני מופתעת על החברים שהבאת לחיי. מה שקשה לי איתו לעיתים הוא חוסר הפניות שלי באיזשהו מקום, ואני מאמינה כי גם של הצד השני, להשקיע בקשר את כל מה שהיינו יכולים להשקיע לולא היינו הורים. ואולי זה אך דיון ריטורי. בהתחשב באמונתי הכנה כי רק בזכות היותי אמא בכלל נחשפתי לקשר זה.

כל מה שנותר הוא רק לקוות כי הרוחות ינשבו בכיוון המקרב. וכי מי שכל כך רצוי ומוזמן בחברתי ישאר בה. עד הרגע בו ירצה לעזוב. מבחינתי - הלוואי וזה יקרה בעוד שנים רבות, אם בכלל...

את היא את!

את היא את!

מדהים כמה משמעות מופקת מרגע זה, בו אנחנו מתבשרים על זהות של מי שעומד להצטרף אלינו. ועדיין, אינני יכולה להגיד כי הייתה לנו העדפה כלשהי. ולא כי אני מנסה להיות מנומסת, אלא באמת כך היה.

בהריון עם אחיך, היה זה אבא שביקש לדעת את מינו. הוא הרגיש כי זה יעזור לו להתחבר יותר אליו כבר בהיריון. אני רציתי לשמור את ההפתעה לסוף, אך כיבדתי את בקשתו. הפעם, למודת נסיון שכמוני (לא באמת:), אני יודעת שצפויות לנו עוד כל כך הרבה הפתעות, שלעניין המין אין שום השפעה לכאן או לשם. הקסם קיים ורק ילך ויתגבר. בלי כל קשר.

אני שמתי לב כי בהריונות שלי אני כנראה כל כך מוטרדת מכל מה שרק יכול להשתבש (טפו טפו טפו), שכל מה שמעניין אותי הוא שהכל יהיה בסדר. שכולם יהיו בריאים ושלמים. והרי מה זה משנה בסופו של דבר אם זה בן או בת. במיוחד בילד שני. שגם אם מנסים להיות רציונליים במובן זה, והרי מראש זה נועד לכשלון, ובכל זאת, הרי ניתן אולי לנסות לסכם זאת בשני כיוונים אפשריים - אם יהיה זה בן, אחרי שיש כבר בן, יש סיכוי שהם יהיו קרובים יותר, ואם תהיה זו בת, הרי תמיד כייף שיהיה לה אח גדול. חה! עדיין נשמע מגוחך משהו.

כך שבאמת לא הייתה לנו העדפה. ועדיין, איכשהו, ולא בגלל תחושת בטן לכיוון זה או אחר, מתחילת ההריון דיברתי אליך בלשון נקבה. כל פעם שהרופא שלי היה מחייך, אם כבר החלטתי שאת בת, הייתי מסבירה לו שאין לי שום כיוון בעניין זה, ואני פשוט מתרגלת, אחרי שכבר כמה שנים אני מדברת בלשון זכר כל הזמן. מעניין שגם בהריון עם אחיך הגדול, למרות שגם אז לא הייתה לי תחושה כלשהי, ואפילו על אף העובדה שכולם שכנעו אותנו אז שזו בת, משום מה דיברתי אליו בלשון זכר.

אחרי בירורים מספר, החלטנו כי גם הפעם אנחנו נרחיק עד לירושלים לביצוע סקירות אצל ד"ר בולדס. כמו שעשינו עם אחיך. גם כי קיבלנו עליו המלצות חמות ממישהי שעל דעתה אני סומכת, גם כי הוא באמת היה נחמד מאוד ולא ניסה למכור לנו סרטים תלת מימדיים במחיר מוזל, וגם כי בפועל, באופן אבסורדי משהו, אפילו בהתחשב בשתי נסיעות לירושלים, עדיין הביקור אצלו יוצא יותר זול מאשר הסקירות אצל כל יודעי עניין המומלצים בצפון (הסקירה השניה אצלו עולה 600 ש"ח למבוטחי "כללית", לעומת 1200 ש"ח לכל הפחות בצפון). בדרך לירושלים היה בלתי נמנע כי אחשוב על הדרך שעשיתי כמעט באותה התקופה לפני שלוש שנים. נסעתי אז במבול. הפעם בדרך הלוך היה סגרירי, אך בירושלים ובדרך חזרה תפש אותנו מבול רציני. אז אבא שלכם (אני צריכה להתרגל לדיבור ברבים הכל כך נעים זה:) פגש אותי בירושלים, וכל הדרך קיוויתי כי לא ארדם על ההגה. הפעם אני נהגתי (אני תמיד נוהגת בנסיעות גם בלי קשר להריונות בגלל הבחילות שיש לי, ועכשיו על אחת וכמה), ומאחורי ישנו שני האבירים. אז כל הדרך ניסיתי להתנער מהתחושה הכל כך לא נעימה שהייתה מלווה אותי תמיד במקום העבודה הזוועתי בו עבדתי. הפעם הייתי אסירת תודה על כך כי ההריון איתך עובר בחברת מי שכל אדם האוהב את עצמו היה רוצה להמצא בה - אחיך. אז ברגע שנכנסנו לחדר ההמתנה הקטן, סובבתי את הגב ישירות כך שלא אצטרך להביט בפוסטר הענק עם מומיות של תינוקות על הקיר, ועד שנכנסנו לרופא, ניסיתי לשכוח את המראות שהצליחו להתגנב לעיני. הפעם, למרות שזכרתי להזהר, לא הייתי צריכה להתעלם מהפוסטר. לא כי הוא לא היה שם במלוא תפארתו, אלא כי הראיה שלי התדרדרה עד כדי כך כי למזלי, לא הצלחתי להבחין במה שהיה כלול בו. אז נשארנו בירושלים לסוף השבוע, וגם אז לא הספקנו לראות את כל החברים שרצינו. הפעם לא היה את מי לראות כל כך, כך שאחרי סיבוב הכרחי אצל רופאת השיניים, וביקור בחנות האומנות, נסענו הביתה.

מה שהיה משותף לשתי הסקירות הוא העובדה כי מרגע שנשכבתי על המיטה לא הפסקתי לבכות לרגע. על כל השאלות שהרופא הנחמד רצה לשתף אותי בהן, עניתי בחיוב, רק כדי שיתקדם כבר לסוף הבדיקה אז יכריז כי הכל בסדר. ולכן אפילו לא שמעתי אותו אומר שאת היא בת בהתחלה. יותר נכון, אחרי שהוא ווידא שאנחנו מעוניינים לחשוף את הסוד, הוא שאל: "אז מה מגיע אחרי הבן?" ואני רק שמעתי "בן". כששאלתי אותו אם זה בן, רק אז הוא ענה לי בחיוך שאת היא בת.

האמת שד"ר גאנם באולטרסאונד שעשה כשבוע לפני הסקירה אמר לנו כי למרות שלא ממש רצית להזיז את רגליך הקטנות בכיוונים המנוגדים, הוא כמעט בטוח שאת היא בת. כששאלנו אותו עד כמה הוא בטוח, הוא ענה: "90 אחוז". וזה היה הכינוי הראשון בו התברכת. החלטנו שלא נפיץ זאת ברבים, אך בינינו לבין עצמנו כל הזמן היינו צוחקים על עניין 90 האחוז. כך קראנו לך באותו השבוע. או שבכל פעם שהייתי שואלת את אבא משהו, או להיפך, התשובה הייתה מגיעה :"90 אחוז".

ואחיך... או אחיך.. ילד מדהים הוא. הוא, כמובן, שותף לכל הבדיקות. אך עד גבול מסויים. הוא יודע כי הולכים לבדוק למאמה את הבטן. וכל פעם מוודא מחדש: "O PA (עוד פעם)"? הוא גם יודע שכשנכנסים לרופא, אני צריכה להישכב על המיטה. מאחורי הווילון. הוא מוודא שאכן אני עושה כן, אך אז הוא לא מוכן להיות לידי, ולרוב בוחר לחכות בכסא שליד שולחן הרופא. עם אבא. כך שאבא בדרך כלל מוסר לך דרישות שלום מעבר לגב הרופא, מציץ על המוניטור.

כפי שאת יכולה להווכח מהתמונות, למרות כל התגובות שאני שומעת מסביב, בהחלט יש לי כבר בטן הנראית לעין (התמונות צולמו באמצע השבוע ה17). אני לעולם לא אבין את האנשים - בדרך כלל התגובות שאני מקבלת הן: "אה.. זה כי את רזה (ולכן לא ממש רואים את הבטן)". לכי תביני את ההגיון מאחורי זה. אני לא מנסה אפילו להסביר, כי אם זה היה נכון, אז דווקא בגלל שאני רזה, אולי הבטן הייתה צריכה ישירות להראות.

אני מרגישה עדיין את אותם הדברים. אצלי כנראה ההריון לא קשור בשלישים. אולי מבחינת ענייני המזון יש קצת יותר שיפור כרגע, והרגשת המלאות הדוחה בדרך כלל מופיעה במחצית היום השניה. מה שקצת יותר מפריע הוא כי כבר עכשיו הופיעו לי הכאבים בגב התחתון (או שזה באגן - אני אף פעם לא ממש מבינה את ההבדל בין השניים). אני לא רוצה להרחיב כרגע על כך בתקווה שאולי עדיין זה עוד יעבור. אני מנסה להיות אופטימית. בשבוע שעבר חזרתי לעשות יוגה אצל רחלי דסה. כל כך שמחתי על כך כי אבא שכנע אותי לעשות כן. מעבר לכך שאני מאוד אוהבת את רחלי, ומאוד סומכת עליה, אני גם מרגישה כי למרות שאני תמיד מנסה למצוא רגעים של רק שתינו במהלך היום, בזמן זה של תרגול יוגה, אנחנו באמת מוקדשות אחת לשניה. והרי זה כל כך חשוב. לא פחות חשוב מהזמן לבד שאני תמיד אצטרך למצוא לבלות עם אחיך. אבא הנבון כל כך שלכם ידע זאת.

זהו לבינתיים, ילדתנו הקסומה. אני אניח לך בינתיים להתרווח לך בניחותא ובחמימות במקום העוטף שלך. רק תדעי בבקשה כי אנחנו מחכים לך. ואוהבים אותך כל כך!...

והנה אנחנו כאן

זה התחיל סתם במצב רוח מעופף משהו, מלווה במזג אוויר חורפי שפקד אותנו. ואולי הריון גם הוא קשור בכך...

התלוו לכך צלליות של המצב הכלכלי שלנו, החלטות שהיו צריכות להעשות, מצב רוח טיפל'ה ירוד, הרהורים ומחשבות שסירבו להרפות. ועייפות. אוי - עייפות.

ואז גם המחשב שלי בתזמון לא מקרי החליט לצאת להפסקה ארוכה, שכללה בין היתר החלפת הדיסק הקשיח שלו (מזל או מזל שהיה לנו גיבוי).

מכאן לשם יצא כי לקחתי הפסקה - סליחה על כך כי לא הודעתי רשמית עליה. כנראה שלעיתים הדברים פשוט קורים...

כנראה שהייתי זקוקה לכך - בחודשיים האחרונים קצת קשה לי לכתוב. המחשבות מפוזרות כל כך. לעיתים אני פשוט יושבת מול המסך ובוהה בו מבלי לשים לב לאיך שהזמן עובר. וזאת ברגעים הספורים שאני בכלל מצליחה להביא את עצמי לשבת מולו... הלילות כבר לא מוקדשים לכך. בלילות אני פשוט מתרסקת.

אך עתה אני כאן. שוב. לא מבטיחה לכמה זמן. ולא יכולה להבטיח את רמת האיכות. ובעצם הרי אני בעצמי לא אוהבת הבטחות. כך שאעשה את מה שאני תמיד מבקשת מאלה הששים להבטיח - אני פשוט אפעל. אחיה. אכתוב. אשתף. לעיתים פחות. לעיתים יותר. ונראה לאן נתקדם.

בינתיים הצטברו די הרבה סיפורים. פחות תמונות לצערי. אשתדל לחלוק את כולם. מבלי סדר כרונולוגי מסוים. תסלח לי.

ועוד משהו קטן - התגעגעתי....

נ.ב. התמונות הן מהיום. התעוררת משנת הצהרים. אחרי שאבא ניגש אליך, ביקשת לעבור אלי. מבלי מילים, פשוט חיבקת אותי. נישקת אותי. ורקדנו. בשקט בשקט. אתה, אני והמלאכית שבדרך. ביום שישי התחלנו את השבוע העשרים...

אתה בן שנתיים ושישה חודשים!

אתה בן שנתיים וחצי... ושבועיים!

ואני אוהבת אותך המון... ועוד הרבה מעבר לכך.

אני אוהבת את כל הרגעים איתך. את השמחים, את השמחים פחות, את המאתגרים, את המעצימים, את המחלישים, את המרתקים, את המסקרנים. אני אוהבת להביט בך. פשוט להתבונן בך. אני כאילו צוללת לתוך ההוויה שלך ונמסה בתוכה. אני כל כך אסירת תודה, שוב ושוב, על כך כי מתאפשר לי להיות איתך, ולך להיות איתי, איתנו.

אני אוהבת את הזכרון הפנומנלי שלך. את ההקשרים שאתה עושה בעקבות האירועים, בהם לקחת חלק, גם אם הייתה זו התרחשות חד פעמית. אם, למשל, היום בבוקר אמרתי לך שאנחנו הולכים לטיפת חלב, לאתי, אתה ישירות מצביע על היד שלי. כלומר, הולכים למדוד למאמא לחץ דם. והרי עשינו זאת אך פעם אחת. אם אני מספרת לך כי עוד מעט אצא ללימודים, אתה ישירות שואל אם גם מאיה באה איתי, ובאיזה אוטו נוסעים. וזאת אחרי פעם אחת בלבד, בה אמרתי לך כי נסעתי ביחד עם מאיה. אם אנחנו מזכירים לך כי עוד מעט יש לי תור לרופא, אתה ישירות מצביע על הבטן שלי - מאז הפעם הראשונה בה ראית כי הרופא עושה לי אולטרסאונד. אם הלכת לישון, ובמקרה נפלט לי כי מחר בבוקר נעשה כביסה, הדבר הראשון שאתה עושה בקומך בבוקר, עם עיניים חצי עצומות, רץ לפתוח את התריס כדי להביא גיגית ולמלא אותה בכביסה. אם אנחנו עוברים ליד הבית של אבישג, אתה עוצר ומבציע לעברו, גם אחרי שעברה כמעט חצי שנה אחרי הפעם האחרונה שביקרנו בו.

אני אוהבת את הנדיבות שלך. כמעט תמיד אתה מוכן לכבד את הילדים מסביבך במה שאתה אוכל. גם את MAMAABA, ב-BIS, שאתה גם חותך בשינייך ומציע לנו ישירות מהפה שלך (ביס זעיר אמנם, אך העיקר הכוונה, לא?:). אני אוהבת את איך שאתה מיד רץ למלא כוס חד פעמית במים קרים במתקן מים, בכל מקום בו אנחנו נחשפים אליו, אחרי שהוצאת אותה מהמתקן. ותמיד מציע לי את הכוס הראשונה. אחריה אתה ממלא גם לעצמך.

אני אוהבת את ההתלהבות שלך מכל דבר אפשרי. מכך שיכולת היום לרוץ ערום, כי היה חם מאוד, ברחבי הבית ובחצר. לא יכולת לנשום כמעט מרוב התרגשות. "ככה? ככה?", שאלת אותי והצבעת על הטוסיק ועל הבטן. מכך שאבא הביא קניות, MON קניות, ואת כולן צריך לפזר למקומן. מכמות התותים על המדף הראשון במקרר - אתה לוחש ללא קול WOW, לאט לאט מותח את השפתיים. מכך שמצאת GUG (זוג) גרביים בערימת כביסה שאנחנו מקפלים, או כשאנחנו תולים כביסה בחצר. מכך שהתותים באגרטלים הבשילו מספיק כדי לאכול אותם: DOM (אדום). וכמובן, איך לא, יותר מכל, מהטרקטור שלפתע מופיע בשדה הראיה שלנו - KAKUM!!! אפשר להבין את משמעות ההשתכרות מאושר ברגעים אלה, ולו מהמצאות בקרבתך פשיטא...

אני אוהבת את המשפטים שלך, במיוחד את אלה שחסרות בהן מילים. אמנם אוצר המילים שלך גדל מיום ליום, עדיין מרגיש לי כי מורכבות המשפטים שאתה בונה הרבה יותר מורכבת מהמילים שנכללים במשפטים. ואם חסרות לך מילים, אתה פשוט משלים את מקומן במשפט.. EHH. ודרך אגב, מה נראה לך שמסמל המשפט הבא: WOW EIN GUG EHH? הרי ברור לגמרי, שמשמעו "יש הרבה גרביים בודדים (על חבל הכביסה)...:)

אני אוהבת את כל הסיפורים שלנו כל מה שאירע לנו. בסוף היום, או בסוף ההתרחשות, אנחנו עוברים על מה שקרה. אני מספרת לך, ואתה חוזר אחרי במילים שאתה מכיר, בחיוך רחב על פניך, ובהנהונים שמחים ובניצוץ תמידי בעיניים. YAM OTO DAS BAR MISHMISH MAIN GURGUR KA ASH...

אני אוהבת את המנהג שלנו להרדם ביחד לאחרונה. כבר כמה ימים, אחרי שמכבים את האור בערב, אתה מבקש מאבא לשכב לידנו במיטתך. אבא נרדם ברגע שהראש שלו נוגע במזרון. אתה יונק להנאתך, ובשלב כלשהו, אחרי שנשכבנו גם אנחנו ליד אבא, אתה מתנתק מהציצי ולאט לאט עובר לממלכת החלומות. ואני, בין ניקור לניקור מציצה על שני הלבבות שלי.

אני אוהבת לראות אותך צועד עם העגלה שלך, מתמרן בה בכזו מומחיות רבה. אני אוהבת לראות אותך רץ ברחבי הבית שלנו, חולף כמו רוח על פני. אני אוהבת לראות אותך נכנס לסטודיו של אבא בזמן שהוא עובד, רק כדי לתת לו נשיקה קטנה. אני אוהבת לראות אותך נועל את הנעלים שלנו בכל הזדמנות אפשרית. אני אוהבת לראות אותך אוכל - הצגה כשלעצמה. אני אוהבת לראות אותך מסדר ביחד איתי את כל האוכל שהכנו לנו לארוחת בוקר, על השרפרף שלך, בסדר מובנה, ומנהל ביד רמה את שנינו בהחלטתך מה בדיוק מהמאכלים אנחנו ניקח עתה לשולחן. אני אוהבת לראות אותך תולה כביסה. גרב ליד גרב. אטב ליד אטב. אני אוהבת לראות אותך בודק אם הכביסה התייבשה, ואם כן - רץ להביא גיגית כדי להוריד אותה. גם אם אנחנו לא בסביבה. אני אוהבת את העיסוקים שלך, את הבישולים שלך, את התכנונים שלך. אני אוהבת את איך שלאחרונה אתה יותר ויותר מתעניין בספרים. אני אוהבת את איך שאתה יותר מכל אוהב להתכרבל איתנו ולהתנשק. במיוחד, אם אנחנו עושים זאת כולנו יחד. אני אוהבת לצפות בך ובאבא יחד. אני אוהבת את הזמנים שלנו. ויותר מכל, באמת, יותר מכל, אני אוהבת להיות אמא לך ואשה לאביך!

נ.ב. המחשב שלי יצא לחופשת לידה, כך שהתמונות יגיעו בהמשך...:)