אני מניחה כי היה זה רק עניין של זמן. עד שתגלה את אחד המקומות החלשים ביותר שלנו, ושלא במודע, כמובן, תמיד תחזור לבקר במקום זה ברגע חולשתך.
אך אני מודה כי לא חשבתי לרגע כי יהיה זה מקום מסוכן כל כך!
אחד הדברים שאתה הכי הכי הכי אוהב הוא לרוץ - לכל מקום, כמה שיותר פעמים, בכל שעה אפשרית ובלתי אפשרית, וכמה שיותר מרחב, עדיף מבחינתך. אנחנו צוחקים בינינו שאם היינו יודעים כי היינו צריכים לחפש בית לפי המרחק המכסימלי האפשרי בין קירותיו המרוחקים ביותר, חיינו היו נראים הרבה יותר קלים. עד כה הכל מצויין. אך אז הגיע אחד הימים ההם, בהם נוסף נעלם חדש למשוואה. זה קרה, נראה לי, לפני כחודשיים (כל הזמן דחיתי את הכתיבה בנושא בתקווה כי אוכל לספר על כך בזמן עבר). עד כמה שזכור לי, היה זה יום רגיל, רגע רגיל, ללא כל התראה כי הולך לקרות בו משהו מיוחד. רצת. לכיוון הכביש. מבלי להניד עפעף, בנימה רגועה, קראתי לעברך: "מתוקי, עצור. תתרחק מהכביש". הכל כרגיל. שום סערה לא נראתה באופק. אך משום מה...
אתה המשכת לרוץ. בשלב זה, עדיין קוראת לך, גם אני כבר הייתי בריצה אחריך. עדיין לא מאמינה כי תעבור את קצה המדרכה. מבוהלת מעצם המחשבה כי תעשה כן. לא הייתי יכולה להספיק להגיע אליך בזמן. ואתה לא עצרת. רק כשהגעת לכביש, במרחק מה מהמדרכה, עצרת, צוחק. משתדלת כמה שיותר לשמור על האיפוק, עדיין לא מאמינה למראה עיניי, ומודה לכל מי שרק יכולתי להודות, כי דאג לכך שבאותו רגע קט לא יהיו מכוניות בכביש, תפשתי אותך בזרועותי וחזרנו למדרכה. ניסיתי להיות כמה שיותר רגועה וציינתי: "כביש הוא מקום מסוכן. אתה כנראה שכחת על כך, מתוקי. בוא נלך לטייל". וניסיתי להתרחק איתך לפחות כמה מטרים רחוק מהכביש.
מאז הדבר הפך לסיוט הפנימי שלי. עלית על הנקודה שאתה יודע כי היא רגישה, אך אינך מבין את משמעותה, כמובן. ואני פשוט, אפשר להגיד, מתפללת כי תקופה זו תעבור עלינו בשלום. שמנו לב כי נסיונות ההתפרצות שלך מתרחשים, בדרך כלל, כשאתה עייף - בסוף הטיול, בחזרה הביתה באוטו מאנשהו, בלילה. בעיני, זה מאוד מובן. אני ממש מרגישה כי ברגעים האלה כאילו הרוח שלך מתעייפת מלשמור על הדחף, כאילו הפעולות שלך הרבה יותר רצוניות ממושכלות. בכל שעה אחרת אתה מאוד מקפיד להתרחק מהכביש, ואף דואג כי מי מאיתנו שקרוב אליו מיד, יתפוש מיד את מרחק הבטחון. אך לא ברגעים אלה. בהם אתה ממש זקוק להתפרקות מסוימת, ומיד אחריה נרגע. כאילו לא קרה דבר. לרוע מזלנו, ההתפרקות כרוכה במעשה מסוכן שכזה.
אנחנו משתדלים לנקוט זהירות רבה ככל שהרגעים האלה מתקרבים, גם אם הם מגיעים על חשבון העקרונות האחרים ששמרנו עליהם - אם אפשר, מראש לא להתקרב לכביש בשעות שיכולות להיות בעיתיות מבחינתך; לשאת אותך על הידיים מהאוטו הביתה, בחזרתנו מהנסיעה; לתת לך יד ולהסיח את דעתך. נתינת יד כשלעצמה היא בעייתית - היא לא משהו שאתה רגיל אליו בדרך כלל, רק במקומות המוני אדם או אם אנחנו ממש קרובים לכביש. אז אתה יודע כי מחזיקים ידיים. הבעיה היא שאתה יכול להיות במרחק מאוד מאוד מאוד גדול מהכביש, אז נתינת יד אינה יכולה להיות מלווה בהסבר מתקבל על הדעת מבחינתך (ולא חורג מדי מהתנהגותנו היומיומית הסומכת עליך), ופשוט במאית שניה, לתת ספרינט לכביש. אתה כל כך מהיר, שגם אם עינינו עליך, אנחנו לא תמיד מספיקים להגיע אליך, במיוחד לא מישהי עם בטן בת שישה חודשים וחצי (שלא להזכיר את כל הכאבים שתוקפים אותי אחרי הריצה). מה שהכי מלחיץ הוא כי גם כשאנחנו עירניים מאוד, אתה עדיין מפתיע. גם את עצמך. רק היום, חזרנו מהטיול בנחל השופט, ירדנו מהאוטו של מאיה, ואתה כבר היית על המדרגות שמובילות לביתנו. שחררתי את ידך לבקשתך כי היית כבר ב"שטח בטוח". אני הסתובבתי להגיד למאיה "שלום", ואתה ברגע התחלת לרוץ לכביש. כשאני רצה אחריך, בעורפי שמעתי רכב מתקרב. אובדת עצות לחלוטין, אתה כבר היית באמצע הכביש, אני קפצתי פשוט לכביש. בינך לבין האוטו. ברור מה המחשבה שעברה בראשי.
זה מעין מעגל סגור שכזה. אני לא מוצאת טעם לכעוס עליך, או להטיף לך. אינך מסוגל להבין את משמעות מעשיך במובן זה שמבחינתך מדובר בסך הכל בבחינת גבולות, שכמובן, מגיעה בשלבים קריטיים, החלשים יותר, של היום (עייפות או רעב). האצבע צריכה להיות מופנית כלפינו ולא כלפיך. מודה כי לעיתים אני כן מאחלת שתתוודא באופן כלשהו להשלכות של משהו שנדרס על ידי הרכב. אלה הם הרגעים החלשים שלי. אני משתדלת להזכיר לעצמי אז, כי לא באמת אני חפצה בכך. וכי אני עדיין מאמינה כי המשמעת תבוא רק מבפנים, גם אם יקח לה קצת זמן לתת את סימניה במישורים מסוימים. כי רק נתינת אמון בך ותרגולים מרובים, ישימו קץ לנסיונות התפרצות אלה. לא דווקא ההחלטה כי מעתה מחזיקים ידיים תביא לישועה. הסירוס לא יאמן את הרצון. רק ההקפדה הרגועה והמאופקת יעבירו את תקופת ההמתנה הזו עד שהרוחות הסערות יחלפו.
אם אנחנו רחוקים מאוד מהכביש, במרחק כזה שאני יכולה להרשות לעצמי למתוח את האמון שלי בך מבלי לסכן אותך, אני נוהגת בטקטיקה שונה, שדי מוכיחה את עצמה. אני מתעלמת מהנסיונות שלך לברוח לכיוון הכביש. לוקחת נשימה ארוכה ומודיעה לך: "להתראות מתוקי. אני עולה במדרגות [בכיוון ההפוך לזה של הכביש] והולכת הביתה [מה שגם כך התכוונו לעשות]. ביי ביי". ומסתובבת בתפילה שקטה. ואתה עוצר. ומבקש כי אחכה לך שתצטרף אלי. אז אני מזכירה לעצמי כי הנה, בפועל, הספרינטים האלה לא שונים מכל התפרצות זעם אחרת. התעלמות מדודה ומבוקרת היא התרופה.
אך אינני יכולה להכחיש כי לעיתים אני מאחלת לעצמי התפרצויות זעם רגילות - גם אם בועטות בקירות, גם אם באמצע מקום הומה אדם, גם אם כאלה שאתה כמבוגר אחראי מסמיק ממבוכה....
נ.ב. התמונות מטיול לפני כחודש בוואדי.
יום ראשון, 25 באפריל 2010
רץ... לכביש
7 תגובות:
This is a very hard situation because although i completely commend your attitude in general when it comes to road safety I never ever let my children have that much freedom before I knew with every bone in my body that they were reliable. The alternative is too awful. I gave them an option - either hold my hand or wear reigns. If they pulled out of my hand and ran away then it was reigns - no option. the way I thought of it was that I provide the environment and the rules. The rules when walking on the road are for safety. That is part of the prepared environment.
גם לעידן שלנו היתה תקופה בה הוא רץ לכביש כשהיה קטן יותר. בכל פעם שהיה עושה זאת, מיד היינו חוזרים הביתה מהטיול. הסברתי לו שאנחנו לא מתפרצים לכביש, שחוצים כביש רק עם יד של מבוגר, ואני בטוחה שבקרוב הוא כבר יזכור את זה.
זה עבד נפלא. מהר מאוד הוא הבין את העניין וסמכתי עליו שהוא לא ירד מהמדרכה ללא יד של מבוגר. לעיתים רחוקות מאוד הוא "שוכח" (בודק אותנו?) ואנחנו חוזרים על מה שעשינו בעבר, מסיימים מיד את הטיול וחוזרים הביתה.
מאוד מזדהה עם הנסיון פשוט להמנע ממצבים בעייתיים. זה כל כך מקל על כולנו.
Annicles, it is indeed a huge dilemma. I thought of your idea - looking at this situation like a part of prepared environment. For some reason, it doesn't feel right. Maybe because it really only happens close to the end of spending time outside, sometimes even when we are almost back home. He does it only once, not trying to run away a few times. It really feels much more like an urgent impulse, attacking his will when it is weak. Something he must do to relax. Something I can't expect him to posses at his age. This is why I feel that holding hands always will much more offend his freedom than teach him some lesson (98% of time spending out he is very very careful). I hope it makes some sense - explaining this in that way. I feel that the answer is with me much more than with him at his development stage. I still try to find a solution.
Thank you for replying!
אילנה, העניין הוא שזה קורה רק כשאנחנו בדרך הביתה. כך שאופן פעולה זה, שבדרך כלל הייתי מאוד מאוד מסכימה איתו, אינו רלוונטי כאן. אני מחפשת ולא מוצאת משהו שאני יכולה לעשות שיפעל לטווח ארוך. ההרגשה שלי היא כאילו הוא לא שולט בנסיונות מיידים אלה במובן זה שהוא יכול להמנע מלעשות אותם. מבינה למה אני מתכוונת?
אני מצטערת שעוד לא עניתי לך - אני בקושי מוצאת זמן לנשום לאחרונה. סליחה על העיכוב. עוד קצת סבלנות. מה שכן חשוב לי להגיד הוא שאם עוד לא התקבלת לקבוצת יד שניה, תגידי לי מה את מחפשת, ואני אעביר לך את ההודעות הרלוונטיות מיד עם פרסומן.
בהחלט אתגר קשה וגם מפחיד. אני מבינה שזה קורה תמיד בדרך הביתה, ולכן אתם לפעמים למשל לוקחים אותו בידיים מהאוטו. מה דעתך שתעשו לכם חוק למשל שברגע שמגיעים לרחוב שלכם מחזיקים ידיים. זאת אומרת ברור שהוא לא צריך לתת יד כל הזמן כי כמעט כל הזמן הוא מאוד זהיר, אבל מנקודה X נותנים ידיים זה ייצור גבול ומסגרת שאולי תעזור.
לגבי מה שסיפרת עם המדרגות בסוף שאת אומרת כי את עולה הביתה, אני מבינה מאוד את כוונתך ליצור אוירה רגועה, אבל חשבתי כי לפעמים ה"איום" שלנו בהליכה נתפס כנטישה והם משתפים פעולה מתוך פחד ולא מתוך הבנה. לכן אני משתדלת מאוד לא לעשות את זה עם עלמיתה למרות שלפעמים זה נראה כמו הדבר היחידי שיעבוד. אני בטוחה שאת עושה את זה בטון הכי רגוע ואוהב שאפשר אבל זה כן יכול ליצור מסר של עזיבה שלך ברגע קשה.
זה יכול להיות חוק נחמד, אבל הוא לא יפתור את כל הסיטואציות. זה קורה תמיד בסוף ההתרחשות, גם אם היא לא מתרחשת ליד הבית שלנו. לכן שוב אני מניחה שרק הזמן ואפשרות לאמן את הרצון שלו יהיו הפתרון.
ושאגה, יקירתי, נגעת בנקוה רגישה מאוד. למעשה, כל "סנקציה" משמעתית (אני לא בטוחה במונח הנכון) אפשר לפרש כאיום, והציות לה ככזה שבא מתוך פחד ולא מתוך ההבנה. גם לי לקח זמן לעשות את ההבחנה הזו, וגם עכשיו אני כל פעם בוחנת אותה מחדש. תראי, זה נושא לדיון מרתק, ואני כמובן אשמח לדון בו איתך. כאן אולי אוסיף בקצרה. מבחינת זה עניין של גישה. את יודעת משהו, אני כבר עונה לך בפוסט נפרד. נדמה לי חשוב מדי לתשובה בתגובות.
האם דברתם איתו על הסכנה שנלוות לריצה לתוך הכביש? מאז שהיה קטן, אנחנו מסבירים לעידן את הסיבות שעומדות מאחורי התנהגות מבוקשת (למשל תמיד להשאר על המדרכה ולבקש יד מבוגר בחציית הכביש, מהי החשיבות של צחצוח השיניים וכו') וזה ממש משפיע עליו. אולי גם אפשר למצוא ספר ילדים בנושא, או להמציא סיפור משלכם.
קחי את הזמן... אני מחכה בסבלנות (:
הוסף רשומת תגובה