אני ממליצה בחום לקרוא את כולו, אך לעת עתה הנה חלקים ממנו:
...
מהי מציאות?
מציאות - איזו מציאות? הדרך היחידה בה אנחנו חווים משהו היא דרך מערכת העצבים: המוח. משמעו כי הדרך היחידה שנוכל להעיד על משהו כאמיתי היא דרך התהליך המתרחש במוחנו. המוח הוא האיבר שמבחין במה שאמיתי דרך התנסויותיו בסביבה. כדי להיות מסוגל לדעת אם משהו אמיתי, המוח חייב לארגן את האינטליגנציה שלו ולכוון אותה כלפי הסביבה. ככל שהילד מתפתח מבחינה שכלית, הרבה יותר קשה לרמות אותו. לכל אחד קיימת המציאות האישית שלו, המורכבת מחוויותיו ומתחושותיו האישיות שלו. רוב התגובות שלנו מונעות על ידי התניות חברתיות וגנטיות שהוחדרו למוחנו ברמות שאינן גלויות לעין.
...
... אנחנו יודעים כי בסביבה מתאימה הילדים שטופחו כיאות מסוגלים ללמוד, לכאורה ללא כל מאמץ, כל אחת מאלפי השפות המדוברות - וללא כל ספק, גם יותר מאחת. הם מסוגלים ללמוד שפת סימנים, שפה כתובה, שפת מתמטיקה, שפת מוסיקה, שפת מחשב, ובמיוחד שפת גוף, כשהם קוראים את המחוות ואת ההתנהגויות הבלתי מודעות של הוריהם. אנחנו יודעים גם שהודות לחוסר הבנה של הרבה מבוגרים (במיוחד, של הורים) שכל הרשמים נקלטים במוחו של הילד להבנייה העצמית שלו, לעיתים
קרובות למדי, המוח הצעיר סובל מתת תזונה בשל הדימויים השגויים, בשל ההתייחסויות השגויות, בשל השפה השגויה, מה שיוצר מכשול אמיתי להתפתחותו התקינה של הילד.
...
היום כמעט בלתי אפשרי להבחין בין המציאות לבין ייצוג המציאות או לבין המציאות המיוצרת באמצעות המחשבים. ככל שהדימויים נוגעים בחושינו מהר יותר, וככל שהם תחושתיים יותר, אנחנו מסוגלים פחות ופחות להבדיל בין מה שאמיתי לבין מה שמלאכותי, מזוייף או משוכפל. ההרגשה הווירטואלית מציפה את העולם הטבעי. עוד יגיע הרגע, אני חוששת, בו המציאותי יתערבב לגמרי עם היצוגי וירחיק אותנו מהעולם הטבעי לתוך השהייה בחוסר וודאות.
האנשים הם אמיתיים, העצים הם אמיתיים, המצבים החברתיים הם אמיתיים, אך הבנתנו את העולם החיצוני, כמו גם תגובותינו אליו, מבוססות על המודל הפנימי שלנו. רוב המודל הפנימי שלנו מבוסס על המנהג, על התרבות, על איך שהורינו חינכו אותנו. השלכות החוויות המוקדמות בחיינו משפיעות על איך שהמוח קובע לראשונה את מודל העולם. המציאות היא תנאי מוקדם קריטי להתפתחות אופטימלית. חינוך המבוסס על המציאות מכין את הילד להבחין בסביבתו באופן מדוייק ונכון. הכרחי להדגיש את חשיבות המציאות כבסיס לחינוך. לאחר שהילד מסוגל לראות את המציאות, אין לו כל בעיה לראות את ההבדל בין המציאותי לבין הלא מציאותי. אחרי שהילד ראה קומקום תה אמיתי, והייתה לו אפשרות לעבוד איתו, למשל, הוא לא יאמין בקומקום תה מדבר. אחרי שהוא בא במגע עם חיות שונות, ויש לו ידע טוב לגביהם, הוא ידע כי הזאב לא אכל את הסבתא של הכיפה האדומה. כשהוא יהיה בוגר מספיק, הוא יוכל להנות ממבחר מובחר של אגדות - הרי בסופו של דבר, אגדות הם סגנון ספרותי שיכול להיות מאוד יצירתי - או יכול לראות תכניות טלוויזיונית ללא לגרום נזק למוחו.
...
מדוע חשוב שהילד יהיה בקשר עם המציאות במהלך ששת השנים הראשונות לחיו?
אנחנו יודעים כי הזכרון המודע יכול להרחיק עד כדי מה שהתרחש אחרי שלושת השנים הראשונות. מתברר כי היפוקמפוס, אזור במוח האחראי על זכרון ארוך טווח, לא מבשיל עד בסביבות הגיל ארבע. ועדיין, הרשמים הלא מודעים שהילד מקבל כבר מלידתו, לעולם נחרטים בנפשו. הילד הוא הוגה דעות מוחשי וחוקר תחושתי; כל מה שהוא בא במגע איתו נחקק כחוויה מוחשית. הילדים סומכים על העולם ומצפים כי העולם יהיה בדיוק כפי שהוא מוצג להם על ידי המבוגרים ובאמצעות סביבתם החיצונית. ובכך מתנסים במציאות - באופן ישיר או עקיף - מה שמאפשר לנו לסמוך על העולם או לחלופין לאבד את הקשר עם עצמנו, לאבד את זהותנו.
הילד חייב לבנות את חייו הפנימיים דרך התנסויותיו אמיתיות לפני שיוכל להביע דבר; הוא חייב לקחת את חומר הבנייה מהעולם החיצוני באופן ספונטני כדי ליצור את שכלו. אנחנו חייבים להציע לילד את מה שהוא זקוק לו בחייו הפנימיים המנטליים והפיזיים, ולהניח לו לגדול לאשה או לגבר שהיא או הוא נועדו להיות.
...
בלידה, או אפילו לפני, מוחו המתפתח של הילד מתחיל לעשות הבחנות ממה שהוא תופש מסביבתו. הוא מקטלג וממיין רשמים אלה כדי להתאים את עצמו למקום ולזמן אליהם נולד. כל חוויה שהוא קולט בחושיו מפתחת בו את היכולת לעשות הבחנות מורכבות.
בעולם הפרה-מדעי, בשל העדר הסברים מדעיים, בני אדם נמשכו לפנטסטי, לעל טבעי, וללא אמיתי, בגלל הבורות...; באופן דומה, הילד שנעדר בו הידע של העולם החיצוני, נמצא בסכנה להימשך לפנטסטי, לעל טבעי וללא אמיתי. הילד הוא כמו האדם הפרה-הסטורי, שבגלל רמת התפתחותו חשש מאש, מסערות, מכל דבר שהוא לא היה מסוגל להסביר, ולכן המציא סיפורים פנטסטיים על רכיבי טבע אלה. משימת החינוך היא לסייע לילד להתגבר על שלב זה ולהגיע למציאות, לעזור לו להפוך לאדם שמבין. לטפח את שלב הפרא או לשמור על הילד במצב הלא מפותח - שניהם מצביעים על העדר כבוד לישות אנושית מתפתחת.
מהי פנטזיה?
...
מאז הפילוסופים היוונים, תמיד הייתה דאגה מסוימת הקשורה בלספר סיפורים פנטסטיים או לא אמיתיים לילדים. למשל, אפלטון עמד על כך כי אנחנו חייבים להימנע מסיפורים שיכולים ליצור "נוכחות השקר בנפש בנוגע למציאות. להיות מרומה לגבי אמיתם של הדברים, ולכן להיות בבורות ובטעות ולטפח את הכוזב בנפש, זה הדבר שאף אחד לא יסכים אליו" ("הרפובליקה" ספר II). הוא האמין כי לסיפורים שילדים שומעים בשלב מוקדם בחייהם יש השפעה עמוקה עליהם.
אינטליגנציה מתפתחת רק דרך ניתוח ביקורתי של המציאות הנתפשת. הדבר מתרחש רק במגע עם המציאות, לא עם העולם של סיפורי העמדת פנים או דמויות טיפשיות. מציאות היא מה שאתה תופש דרך החושים שלך, מה שמזוהה על ידי קליפת המוח. אפשר לרמות את החוש החזותי על ידי דימויים המציגים את הפנטזיה כאמיתית. להבנייה העצמית של המוח, לילד חייבת להיות האפשרות לחוות חוויות אמיתיות עם מוצרים אמיתיים, שייתפשו דרך חושים רבים.
מבוגרים מאמינים כי הם מפתחים את דמיון הילד בכך כי הם מאלצים אותו לקבל את הדברים הפנטסטיים כמציאותיים. ועדיין, בכיתות של כולנו לומדים ילדים בעלי סגנונות שונים של התפתחות פגומה המזכירה במאפייניה את ילד הפרא או את הילד הלא נאור. ילדים אלה בדרך קבע משוטטים בעולמי פנטזיה, אינם יכולים להתרכז, בעלי קואורדינצית תנועה נמוכה ושפה דלה מאוד - הם אינם מסוגלים להביע את עצמם משתמשים באותה מילה לתיאורים שונים. אשליות או הבנות כוזבות הן התחלה של שיקול דעת מוטעה שמסיט את האינטילגנציה של הילד.
מונטסורי כותבת ב"The Advanced Montessori Method":
"אך איך דמיון הילדים יכול להתפתח ממה שלהיפך, הוא פרי הדמיון שלנו? אנחנו אלה שמדמיינים, לא הם; הם מאמינים, הם אינם מדמיינים. תמימות היא אכן המאפיין של המוחות הלא בשלים, חסרי נסיון וידע של המציאויות, ובאותה מידה גם נעדרי אותה האינטליגנציה המבחינה בין האמת לשקר, בין היפה למכוער, בין האפשרי לבלתי אפשרי.
אם כך, האם זו התמימות שאנחנו רוצים לפתח בילדינו, רק בגלל שהם מציגים את עצמם כנאיביים בגיל שבו הם באופן טבעי בורים או לא בשלים?... אנחנו מדברים על התמימות כסימן ללא תרבותי" (200).
טיפוח בורות בילדים - וגם במבוגרים - הוא צורה של שליטה. בורות ותמימות נעלמות עם ניסיון, עם ידע; כשהמוח בשל, הילד מוכן להבין את ההבדל בין האמיתי ללא אמיתי. מציאות כעיקר החינוך חייבת להיות מכוונת לסייע לאינטליגנציה. כשהילד לא מאמין יותר באגדות, אנחנו יודעים כי הוא מתבגר. הוא התגבר על השלב האינפנטילי למרות שהיו מסביבו מבוגרים שהשתדלו לשמור עליו בעולם האשליות והבורות...
...
הילד הוא יצור רוחני. אין שום צורך להזכיר לו על ההתנהגויות המוסריות לפני שמלאו לו 6 שנים. מוכח כי יש לו את הקיבולת הכי גבוהה לאהבה, לאמון, לחמלה, לנדיבות ולאוטנטיות, כשהוא מוקף בסביבה מתוכננת ובטוחה, בה הוא יכול לפעול בחופש ובעצמאות. אהבה לעבודה, משמעת עצמית, סדר, ציות, ריכוז, שביעות רצון ובמיוחד שמחה - אלה הם המאפיינים של ילד נורמטיבי [normalized child], והילד יכול להיות כזה רק אם הוא חופשי מפנטזיה.
בזמננו, אין אלה רק האגדות וסיפורי הפנטזיה שיכולים לגרום למוחו של הילד לתעות. אחת הבעיות הגרועות ביותר בזמננו היא חשיפת הילדים לטלוויזיה לפני הגיל 6.
...
מדוע בחיינו קיימת פנטזיה - בין בעולם המבוגרים או בעולם הילדים?
...
האם באמצעות השימוש בפנטזיה אנחנו מתמודדים עם הכאב או מנסים להפחיתו? אני מאמינה כי כשאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם המציאות, או אם אנחנו כואבים או צרכינו לא מסופקים, נפשנו מוצאת את דרכה להמלט לעולם של העמדת הפנים.
החיים יפים, אך גם מהווים אתגר מתמיד. סבל וכאב הם בלתי נמנעים, אך חינוך המבוסס על מציאות, על תרבות, ועל היסטוריה אינדיווידואלית יכול להפחית את האינטנסיביות שלהם או לספק לנו אמצעים פרודוקטיביים להקל עליהם. בעיות עולמיות אינן מוצאות את פתרונן דרך הבריחה לפנטזיה; למעשה, הן אפילו מחמירות אם איננו ניצבים מולן באופן אינטילגנטי ומשתמשים בדמיון שלנו, המבוסס על עובדות אמיתיות, כדי להתמודד איתן.
מנסיוני, ילדים שמעבירים את רוב זמנם בעולם הפנטזיה הם אלה שחיים חיים לחוצים בסביבה מאולצת, מלאה בתנועת תחבורה ובזיהום; מעבירים הרבה זמן בנסיעות במכוניות; הוריהם עובדים, ואין להם זמן לבלות איתם; או בזמנים שהם כבר מבלים עם ילדיהם, מעבר להגנת יתר על המידה עליהם, הם עסוקים בחיים המורכבים שלהם עצמם (לרבות, בפלאפון משוכלל שנרכש לאחרונה, או במחשב). בשביל ילדים אלה, קשה מאוד למצוא עבודה שתגייס את תשומת ליבם ואת ריכוזם.
מתסכל לראות ילדים קטנים שמשתדלים להשתתף בחיי המבוגרים ומחפשים לעשות משהו בידיהם, וההורים, שמנסים לספק צורך זה של הילד, במקום לאפשר להם להשתתף בפעילות אמיתית, כמו שטיפת כלים, נותנים להם צעצוע לביצוע פעילות מדומה איתו. צעצועים חסרי ערך אלה אינם מאתגרים את האינטליגנציה של הילד, שמיד זורק אותם הצידה או משמידם. לילדים אין כל עניין בצעצועים אלה, בגלל שהם אינם קשורים למציאות. הרבה ילדים יעדיפו לשטוף את הרכב מאשר לצפות בטלוויזיה, אם הבחירה הייתה בידיהם.
לשקוע בנוחות בעולם הפנטזיה ולחיות כאילו כל מה שאנחנו מדמיינים לעצמנו באמת קיים במציאות - משמעו לחיות בעולם לא פרודוקטיבי. וזה אומר לרדוף אחרי האשליה, להאמין כי הזכייה בלוטו תפתור את הבעיות הכלכליות, או לצפות לאביר על הסוס הלבן שיתחתן איתך. לא להכיר במציאות הוא דבר כל כך נפוץ בזמננו שכמעט ואיננו מבחינים בו.
...
דמיון - בניגוד לפנטזיה - הוא מה שאנחנו רוצים כי הילד יחווה. התהליך שבאמצעותו כל הרשמים נלקחים מהעולם החיצוני ומועברים לרמה המופשטת, עומד בבסיסו של פעילות מוח. נטיה אנושית זו, ביחד עם נטיות אחרות, בין היתר, להתבוננות, לעבודה, לדיוק, אפשרה לעבודת אדם את סביבתו לבנות תרבויות. דמיון, לפי מונטסורי, הוא כוחו של המוח להעיז לראות מעבר לנראה, מעבר למה שממשי. כך אמרה בהרצאה בקורס ההכשרה בלונדון בשנת 1939:
"עכל עבודת אדם התחילה את דרכה בדמיונו... כוח מסוים מניע את האדם לממש הלכה למעשה את הרעיונות שהוא מדמיין.
הדבר הראשון שאנחנו מבחינים בילד הוא כי מוחו מלא בדימויים, שמספרם עולה על זה שהוא רואה בעולם החיצוני. דימויים אלה מגלים כי במוח האנושי קיים כוח חזק, אנרגיה נפשית, משהו שונה מהאינטליגנציה. המילה "אינטליגנציה" כוונתה להבחין בין דבר לדבר. המדובר בלקיחת תמונות מהסביבה דרך החושים ובהבחנה ביניהן. דמיון הוא משהו אחר, אין בו כל התבוננות. המדובר במשהו שאינו קיים, שאנחנו לא יכולים לראות."
לדמיון יש בסיס תחושתי, ולבנייתו במוח חייב להיות בסיס איתן במציאות. ככל שהדמיון קשור יותר במציאות של העולם החיצוני, ערך היצירות הפנימיות יהיה גבוה יותר. אדם חייב להיות מסוגל לשנות את סביבתו באמצעות האינטלגנציה שלו. במילים של מונטסורי:
"גם כשמדמיינים את העולם הלא אמיתי והעל אנושי, לדמיון חייבים להיות גבולות שיזכירו את אלה של המציאות... כל סופר נעלה וכל הוגה דעות מבריק לעולם קושרים את פירות דמיונם עם ההתבונות בעובדות; ואז אנחנו מציינים כי גאוניותם מלאה בדמיון ובידע, וכי מחשבתם בהירה ומלאת חיים" (The Advanced Montessori Method 191-193)
כשאנחנו חושבים על המצאות ליאונרדו דה וינצ'י, שהפכו למציאותיות הרבה שנים מאוחר יותר, אנחנו יכולים להבחין כי הן הומצאו תוך כדי התבוננות והשימוש בידע של הדברים האמיתיים, של החפצים האמיתיים, ושל האלמנטים האמיתיים בטבע. הוא התבונן בצורה מדעית במעוף הציפורים, למשל, לפני שניסה לצייר אובייקט שהרבה יותר מאוחר הפך למסוק. רוב הגילויים המדעיים נתגלו בעזרת הדמיון האנושי. הדמיון האומנותי מבוסס על האמת שנאספה מהסביבה. הציורים הראשונים של פיקאסו היו תעתיקים של המציאות, ומשם הדמיון לקח אותו להפשטה מדהימה, שכולנו נהנים ממנה. ניתן לראות בהפשטה כאחת הצורות של הדמיון.
...
לילדים שניתנה להם האפשרות להיות בקשר עם המציאות כשהם היו קטנים, יש הזדמנות טובה יותר לבחור את הבחירות הנכונות, להבחין בין החלופות, להיות יצירתי, לתרגל ניתוח ביקורתי, לדמיין דברים מועילים ומשמעותיים, ולהפגין את האינטלגנציה שלהם. כשהמוח מסודר ומבנה המחשבות ברור, הדמיון יכול להמשיך להסיק מסקנות ולעשות היקשים והכללות לוגיים שאינם גלויים לעין, או שניתן להתנסות בהם באופן ישיר.
ברגע שקיים שיח חסר טעם על הדברים הפנטסטיים שאינם מבוססים במציאות, ישנה אי יכולת מוחלטת להבחין נכונה בדברים ממשיים, ולכן גם בלתי אפשרי לבנות אינטלגנציה בצורה אורגנית. אין שום דרך להשיג משהו כשאדם חוזר על הדימויים של האחרים, או מחקה אותם. כל אומן, כדי שיהיה מסוגל ליצור, חייב להתבונן במציאות.
הסקת מסקנות במסגרת גבולות שהוגדרו בצורה חדה והבחנה בין הדברים מכינות את הבסיס ליצירות דמיונייות; הרעיונות חייבים להיות הגיוניים כדי שיוכלו לקשר בין הדימויים. המקוריות נובעת משינוי עדין בנקודת המבט, בפרט קטן, או בקונטקסט המלא או החלקי כדי ליצור הד של הבנה או קשר עם אחרים. המוח הריק שמעתיק או מחקה ללא הסקת מסקנות אינו יכול ליצור משהו חדש.
כדי להיות מסוגלים להבחין בדברים בסביבתם, הילדים חייבים להיות בקשר עם המציאות ולהתבונן באופן מדויק. הדייקנות וההתבונות המדויקת נתפשים על ידי החושים ומהווים את החומר שהדמיון זקוק לו לבנייה יצירתית. מונטסורי אומרת: "הבסיס האמיתי של הדימיון נעוץ במציאות" (The Advanced Montessori Method 196).
כדי לסייע להתפתחות הדמיון בילד, אנחנו צריכים להקיף אותו בסביבה מתוכננת ובטוחה, איפה שנוכל להעשיר את מוחו בידע ובהתנסויות המבוססות במציאות. אנחנו נותנים לו את האפשרות להתבגר בסביבה חופשית, שבה יוכל לפתח את כל הפונטציות שלו, ואז אנחנו יכולים לצפות לדמיון נושא פרי.
ליישות אנושית יש נטיה טבעית לידע, אך היא חייבת להכיר את סביבתה ולדעת איך לפעול בה. הילד יפתח את הבנתו בהתאם למידע שיקבל מסביבתו. נפשו של הילד מבשילה באמצעות הידע של העולם החיצוני, דרך התנסויות אמיתיות בסביבתו. כלומר, הוא מסוגל לצבור ידע אך ורק אם הוא קשור במציאות. יש לו מוח שחוקר כל דבר כדי לפתח אינטלקט בריא ומסודר. הוא זקוק להתמצא לבד ולהפיק משמעות מהעולם החיצוני כדי ליצור מסגרת סימוכין שתאפשר לו לסמוך על העולם ולהעיז לפעול בו. זו עובדה מוכחת כי התאים במוח שלנו יוצרים את השכל. הם מורכבים מכל הזכרונות, מהידע, ממיומנויות ומחוויות חיים מצטברות. כשחוויות הילד מבוססות על פנטזיה או על העמדת פנים, נפשו נודדת ללא כל מטרה ואינה מוצאת כל סיפוק בחיים האמיתיים.
...
אנחנו לא חייבים לספק לילד סוסים, מטוסים או מכוניות כדי שרצונותיו יבואו על סיפוקם, אך אנחנו יכולים לתת לו משהו שהוא יוכל לעבוד איתו, כמו, למשל, חפצים אמיתיים בביתו או בסביבתו המתוכננת והבטוחה. כשהוא דואג לעצמו או לסביבתו, הילד מפיק סוג שונה של שביעות רצון, שמפתחת פעילויות יצירתיות פנימיות שלו.
כל האזורים של הסביבה המתוכננת והבטוחה במונטסורי במהלך התקופה הראשונה [בין השנים 0-6]... מספקים התנסויות משמעותיות עם חפצים אמיתיים... הילד מתכונן למחשבה מופשטת ולהשתמש בדמיון שלו באמצעות העקרונות של הכנה עקיפה ובידוד הקושי.
בשפה, הסיפורים מגיבים לעניין הילד בסביבתו, בטבע ובכל המישורים של תרבותו. הוא רוצה להשתתף בחיי המבוגרים כדי שיוכל להסתגל לזמן ולמקום בהם הוא חי. הוא ראוי להיות בקשר עם האמת, כפי שאנחנו יודעים ברגע זה של ההסטוריה.
...
... ושוב, דמיון שאינו נתמך במציאות מכלה את האינטלגנציה וגורם לה לאמץ מאפיינים הדומים למאפיינים נפשיים של אדם פרא, של האדם הפנטי או של האדם הלא נאור.
...
2 תגובות:
נפלא. מלמד, מסביר ומתורגם בצורה מאוד ברורה. תודה רבה על התרגומים הנפלאים הללו.
אהובי, זה המעט שיכולתי לתרום...:)
הוסף רשומת תגובה