היינו בדרך חזרה מאנשהו. החנינו את האוטו מאחור. אתה צעדת לשמחתך בשביל המוביל לביתנו. אני הייתי כמה צעדים לפניך. אבא ואחותך התעכבו מאחורינו. לפתע ראית את מיכל, חברתך הטובה, מבעד גדר התיל המחברת בין ביתינו. "שלום, מיכל!", צהלת לה מאושר לראות אותה.
"אני לא חברה שלך!", הגיעה התשובה.
קפאת במקום. היה נדמה לי כאילו הפסקת לנשום. הדימוי הספונטני שעלה לי בראש היה כאילו לחצו על Pause, ותמונת הסרט נעצרה, ממש ברגע שהאתלט היה מעל לרף בקפיצה לגובה, וגופו כפוף בתנוחה מעוותת משהו. בדיוק כך נראית. לא זוכרת מילים נוספות שהשפעתן עליך הייתה כה חזקה.
נדהמתי והופתעתי לגלות כמה קשה אתה חווה את המילים המשמעותיות האלה, אותן שמעת לראשונה בחייך. משום מה, הנחתי כי השפעתן עליך תהיה קלה יותר בשל גילך הצעיר. טעיתי.
"אמא, למה מיכל אומרת שהיא לא חברה שלי?"
תפשת אותי לא מוכנה. עניתי את מה שאני עונה לך תמיד, אם אינני יודעת את התשובה: "לא יודעת, מתוקי".
"אבל מה את חושבת?"
"אולי היא עצובה בגלל משהו שקרה".
"אבל למה היא אומרת שהיא לא חברה שלי?", הקול שלך כבר כלל בו צלילי בכי המגיע מעומקי נשמתך.
"אולי תשאל אותה".
"מיכל, למה את אומרת שאת לא חברה שלי?".
"ככה", אמרה מיכל, שכנראה עבר עליה יום קצת קשה (לא הייתה כל אינטראקציה ביניכם באותו היום טרם שיחה זו, וביום לפני כן נפרדתם בחיבוקים ובנשיקות).
אתה לא הפסקת לחזור על שאלתך. ניסיתי לחשוב, במהירות המאולצת, איך מוגדת החברות בעיני, ואיך אני יכולה במשפט, שניים לרוב, להסביר זאת לילד בן שלוש והרבה. ולצורך הדיון, לא משנה בכלל ההבחנה מי חבר של מי - אני שלך, או אתה שלי. כמו תמיד בשיעורים שאתה מלמד אותי, הופתעתי לגלות את התשובה שבליבי.
"צ'ופו, אני חושבת שמי שמחליט מיהו החבר שלך, זה רק אתה. ואם אתה מרגיש שמיכלי היא חברה שלך, זו החלטה שלך. גם אם מיכל חושבת אחרת. כל אחד יכול להחליט מי הם החברים שלו".
ראיתי הבזק מיידי בעיניך.
"מיכלי, את חברה שלי"
"לא, אני לא חברה שלך!"
"אמא שלי אמרה לי שאני מחליט מי החבר שלי. ואני מחליט שאת חברה שלי, גם אם את חושבת אחרת", שמעתי את תשובתך.
חברתך לא ממש הייתה מרוצה מהתפנית המפתיעה, אך משום מה חדלה מלטעון שהיא לא חברה שלך.
ביום למחרת אתם כבר שיחקתם כרגיל. ועדיין, כדרכך, במשך ימים רבים לא הפסקת לשאול שוב ושוב מדוע מיכל חשבה שאתה לא החבר שלה.
מאז זרמו הרבה מים. הכוח הכה עוצמתי של אמרה זו תקף אותך בסערה, טלטל, השליך וגם הרים אותך מחוזק, ואז חלף מנופך והצטרף לכוחות מסעירים רבים אחרים, שגם הם ביקרו בעולמך וחלפו ממנו, בהשארתם אותך ממשיך לצעוד בשבילי התהוותך. כל סערה כזו רשמיה עליך. כל סערה כזו הופכת לבסוף לשקט שבך. וכדרך טבע, אחרי כל מפגע טבעי, הטבע משקם את עצמו וממשיך לצמוח, לעיתים אף ביתר כוח.
בנוסף לחבטה הרגשית החזקה שספגת, למדת גם שיעור נוסף. לצערינו ולשמחתנו, השימוש במילים, גם העוצמתיות שביניהן, לעיתים לא לגמרי מבוקר. אנחנו מרבים להשתמש בהן גם אם לא לגמרי מתכוונים למשמעותן האמיתית. כאלה הן דרכי החיים. גם מאבני דרך אלה סלולה דרכך. וכך גם אתה הפנמת את השימוש הקליל יותר במילים חזקות אלה. למדת להתמודד בקלילות אם אמירות אלה מצד חברים שלך. גם הבחנת כי בדרך כלל עושים כן ברגעי כעס או תסכול.
כל מה שאני יכולה לעשות הוא להמשיך להדגים לך את המסר שהייתי רוצה שישאר איתך, ואולי ביום מן הימים יגבר על הרוחות הצדדיות. וכך, אם אני שומעת: "אמא, אני לא חבר שלך!", אני עונה לך בקול רגוע: "עצוב לי מאוד שאתה מרגיש כך. אני מקווה שתשנה את דעתך בהמשך. אני מרגישה שאתה חבר שלי. ואני אוהבת אותך מאוד".
3 תגובות:
אימצתי את המשפט שאמרת לו. כיוון שהבנות שלי בגן - משפטים כאלו הם חוויה יומיומית עבורן. אמנם זה גרם לה פחות להתרגש ממשפטים כאלו,שגם היא אומרת לפעמים, אבל יש פעמים שזה בהחלט משפיע. מה שאמרת לו, הוא בעיניי, משפט יפהפה שממצה את המהות ומעניק המון בטחון, גם להמשך... רק חבל שאני לא חשבתי על זה קודם ;)
שיעור ביחסים בין אישיים, לא רק אצל ילדים. הכוח להחליט לשנות דברים בדרך ההתיחסות עם הרבה התמדה ורצון. שיעור מעניין מאוד.
שמחה שזה עזר קצת... :)
הוסף רשומת תגובה