שינויים בפתח

כבר זמן מה אני מתבשלת לי עם המחשבות השונות לגבי המשך הכתיבה באינטרנט...

נכון, אני באיחור של חצי שנה, וזו בעיה כשלעצמה. אך לא בכך מדובר.

אתה הולך וגדל. ולפתע יותר ויותר אני מרגישה כי אינני יכולה עוד להמשיך ולספר כך, ללא רשותך המודעת והמפורשת, חלק גדול ממה שמצטבר על ליבי. מה גם שלמצוא, לגמרי במפתיע, את התמונות שלך ושל אחותך כך סתם ברשת, כשאני בכלל מחפשת משהו לא קשור אליכם בצורה כלשהי, די מציק.

ויחד עם זאת, אחת המטרות המקוריות שלי, כשהתחלתי לכתוב אי שם לפני כמעט ארבע שנים (!), הייתה לעזור לאמהות כמוני, לשתף בידע שצברתי בכל הנוגע להורות ולגישת מונטסורי. והתגובות השונות לאורך השנים, הפניות שממשיכות להגיע, וגם כמות הצפיות שאני די נבוכה בגללה, כל אלה, לא אפשרו לי לסגור את הבלוג בלב שקט. והרי, אני גם כל כך אוהבת לכתוב...

אז התלבטתי.... והתלבטתי... והתלבטתי...

ולפתע מצאתי פתרון...

וכן, אני מבקשת את סבלנותכם וגם את שיתוף פעולתכם. האי נוחות תהיה זמנית, אני בטוחה...

אז כך...

החל ב-1 בפברואר, יהיו שני בלוגים:

My Children's Diary - ישאר בלוג ציבורי. כל המידע שיש בו, נכון לעכשיו, ישמר. אני אמשיך לכתוב בו פוסטים, שאותם ארגיש נכון לחלוק אם הציבור - וביניהם, לבטיי הקשורים בהורות, פעילויות שונות, יצירה ועוד. אני אשתדל לשים בו רק תמונות שאינן חושפות את פנינו.

Following the Child - בלוג זה יהיה פרטי. בעצם, כל מי שרגיל לקרוא את הבלוג שלי, לא ירגיש שינוי מעבר למעבר לבלוג אחר. אני אמשיך לכתוב בו כרגיל. גם העתקתי אליו את כל הפוסטים שפורסמו עד עתה. רק לא העברתי את כל הקישורים שצברתי עם השנים בצידי הבלוג - סליחה על כך. חשבתי שאת הזמן שהייתי משקיעה בכך, עדיף שאשקיע בכתיבה עצמה. מה גם, שהקישורים ישארו בבלוג הציבורי.

כל מה שצריך, כדי להמשיך לקרוא את הבלוג הפרטי, הוא לתת לי את המייל שלכם, ואני אשלח הזמנה. אפשר להשאיר בתגובות, ואפשר לשלוח לי ל-samjerus(at)yahoo.com. אינני מבקשת שתהיו חברים שלנו כדי להמשיך לקרוא את הבלוג שלנו. עצם זה שחיינו מעניינים אותכם במידה כלשהי, מספיק מכבד בשבילי. ותודה על כך! אני רק מבקשת לא לחלוק עוד פרטים אינטימיים על חיי יקרים לי בדפים שאינם בשליטתי. מה שפעם הרגיש נכון, לא מרגיש מתאים עוד.

מי שיעבור לקרוא את Following the Child, יכול להפסיק לקרוא את My Children's Diary. לא יהיה טעם בכך.

אני מקווה שהמעבר יעבור בקלות.

הבחירה בידכם...

שוב, סליחה על חוסר נוחות...

כל מה שנשאר הוא להתחיל לכתוב....

Hello!

I have decided to start a new blog. For some reason, it doesn't feel right any more to share intimate information about the people I love and cherish, on internet. I will keep all the posts here as they are.

But...

Starting February 1st, I will post here general related posts solely - parenting, activities, Montessori, unschooling, crafts etc. I will add pictures, but only if they don't show my children faces. I hope you understand.

I will continue posting as usual at Following the Child. This will be a private blog. I feel much more comfortable with this decision.

If you are interested in reading Following the Child, please leave your e-mail in comments (or send it to samjerus(at)yahoo.com), and I will send you an invitation to read this blog. You don't need to read both blogs. If you decide to read Following the Child, you can't stop reading this blog.

Thank you so much for being here....

All the best!

And now, all I have to do is find some time to post...

לבתנו: הולכת להעיר את אחיך

בדרך כלל, את מתעוררת ראשונה משנת הצהרים...

לפני אחיך...

והדבר הראשון שאת עושה...

כמובן...

זוחלת לדלת חדרו, מתיישבת או נעמדת, ודופקת וקוראת לו... עד שאני פותחת את הדלת, לשמחתך הגדולה.. אז את ממשיכה לזחול עד המיטה שלו... וכן, לרוב, הוא גם מחייך...

נ.ב. את בת אחד עשר חודשים ויום...

לבתנו: רוצה לצאת החוצה כל הזמן

באופן ברור לגמרי, לפחות לי, את כל הזמן, וכל הזמן, מבקשת לצאת החוצה. מבחינתך, לחיות בחוץ. בכל מזג אוויר. בכל שעות יממה. ועדיף כמה שיותר קרוב לאדמה. מדהים, כנראה אהבה זו עוברת בגנים שלכם - שלך ושל אחיך...

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים ויום...

לבתנו: עם Busenka

יום לפני שמלאו לך אחד עשר חודשים...

לבתנו: הולכת בפעם הראשונה!

ובדיוק באותה השבת עצמה, עת היינו עסוקים כולנו באפיית לחמניות, קרה דבר מה מדהים בהחלט...

את הסתובבת לך בבית. וגם בילית עם Busenka שהתארחה אצלנו לסוף שבוע. בשלב מסוים, כשאבא ואני שנינו במטבח, והמשתתפים האחרים אי שם בין המטבח לבין החדרים, זחלת לכיוון חבל התליה של ציורי אחיך. נעמדת, נתמכת בקיר, הורדת את אחד האטבים ישירות לפיך המתוק. תחביב חדש של הימים האחרונים.

ואז אבא החליט קצת לרוקן את השיש מהכלים המלוכלכים ופתח את המדיח. אחד הפיתויים שאינך מסוגלת לעמוד בהם. את הסתכלת לעבר המדיח ו...

התחלת לצעוד אליו!!!

כמובן, עם האטב בפיך! עשית חמישה - שישה צעדים עד שהגעת למדיח!!!

מתרגשים מאוד אבא ואני, החזרנו אותך שוב למקום בו היית...

ושוב הלכת!

במשך כשבוע לאחר מכן, היית עושה כמה צעדים פה ושם. עד ששירה, שראתה אותך עושה בדשא, שאלה מופתעת ושמחה, אם כבר התחלת ללכת.

מאז את לא מפסיקה ללכת ולו לרגע!!!

וכל זה קרה יום לפני שאת בת אחד עשר חודשים...

לבננו: עם חברות

לבננו: מכינים לחמניות

עדיין בחיפושים אחרי מתכון מתאים להכנת החלה והלחמניות, הכנו יחד לחמניות. היה תענוג...

לבננו: מתעורר יחד איתי

הדבר היחיד אולי שאינני מפסיקה להתגעגע אליו על אף הזמן הרב שעבר (בשבילי כנראה הוא תמיד ישאר קצר), הוא רגעים אלה שהיינו מעבירים יחד אחרי שהיית מתעורר. מתכרבלים לנו בשקט, מאפשרים לזמן פשוט לעבור. מבלי להוציא הגה לעיתים. מבלי לנוע. רק אנחנו והיקום.

הרגעים האלה כה חסרים לי. ואני יודעת כי הם חסרים לך.

היפה הוא שלמרות השינויים ולמרות הקצב המוגבר, שנינו עדיין מחפשים אחריהם, וגם מוצאים. וכך קורה כי לעיתים אתה מצליח לישון עוד בחיקי, אחרי שכבר התעוררת למעשה (לעיתים רחוקות מאוד, כי בדרך כלל אחותך מקדימה להתעורר לפניך). לעיתים אני מחבקת אותך במיטתך וגם אחותך איתנו. ולעיתים אתה פשוט נשכב לידי, עת אני משלימה עוד כמה רגעים של שינה מבורכת בבוקר, פשוט שוכב ומחכה. מחכה שאתעורר. ולעיתים פשוט קם ויוצא בזמן המתאים לך.

וזה מדהים בעיני... נוגע ומרגש באותה המידה...

אני אוהבת אותך כל כך!

לבתנו: הארוחות אינן שקטות

הקצב המסחרר בו את אוכלת, בעקבות ללחצים המגיעים מכיוון קיבתך (לפחות, כך אני מאמינה), גורם לכך שאינך מסוגלת לשבת ברוגע ליד השולחן יותר מכמה דקות בודדות. לבטח לא עד סוף הארוחה. את מתרוממת, זזה, מבקשת לצאת מהכיסא, מסתובבת, עד שכנראה הפנים שלך נרגע, ואז חוזרת שוב ומבקשת להתיישב, בכיסא שלך או של מי מאיתנו, וחלילה.

כל נסיון לשכנע אותך לשבת עד סוף הארוחה, נכשל. ניסינו גם להוריד את המעקה מהכיסא, אך הדבר תמרץ אותך עוד יותר לקום מהשולחן. אני כל פעם מוצאת את עצמי מנהלת את אותו הדיון עם עצמי - זו לא את, זה מה שבתוכך, ובמובן הזה, זה לא חלק ממך. זה משהו שיעבור.

אך בינתיים, זה לא פשוט. הסעודות הרגועות בדרך כלל שלנו, כבר מזמן לא נראות כך. גם אחיך, בעקבותיך, ממהר לקום מהשולחן, וזקוק לתזכורות מספר שהרי הוא עוד לא סיים לאכול.

אני יודעת שזה זמני, ועדיין... לא פשוט...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים וארבעה שבועות...

לילדינו:עם חברים

מה יכול להיות נחמד יותר מלבלות בוקר עם חברות, שבמקרה גם שכנות (במזל!) - לאכול ארטיקים ביתיים מסיידר (האהובים על שניכם, וכבר לגמרי שזורים בהכנתך העצמאית), לטפס על הבית מעץ, לקפוץ על המזרון שבחדר, לרוץ ברחבי הבית, ולהקשיב יחד ל"פיטר וזאב" (אחד הדיסקים יותר מושמעים בביתנו לאחרונה)...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים וארבעה שבועות...