לבננו: מתעורר יחד איתי

הדבר היחיד אולי שאינני מפסיקה להתגעגע אליו על אף הזמן הרב שעבר (בשבילי כנראה הוא תמיד ישאר קצר), הוא רגעים אלה שהיינו מעבירים יחד אחרי שהיית מתעורר. מתכרבלים לנו בשקט, מאפשרים לזמן פשוט לעבור. מבלי להוציא הגה לעיתים. מבלי לנוע. רק אנחנו והיקום.

הרגעים האלה כה חסרים לי. ואני יודעת כי הם חסרים לך.

היפה הוא שלמרות השינויים ולמרות הקצב המוגבר, שנינו עדיין מחפשים אחריהם, וגם מוצאים. וכך קורה כי לעיתים אתה מצליח לישון עוד בחיקי, אחרי שכבר התעוררת למעשה (לעיתים רחוקות מאוד, כי בדרך כלל אחותך מקדימה להתעורר לפניך). לעיתים אני מחבקת אותך במיטתך וגם אחותך איתנו. ולעיתים אתה פשוט נשכב לידי, עת אני משלימה עוד כמה רגעים של שינה מבורכת בבוקר, פשוט שוכב ומחכה. מחכה שאתעורר. ולעיתים פשוט קם ויוצא בזמן המתאים לך.

וזה מדהים בעיני... נוגע ומרגש באותה המידה...

אני אוהבת אותך כל כך!