יום שני, 2 בינואר 2012

לילדינו: לומדים להיות יחד-4


אני מודה שלרגעים מספר הלכתי לאיבוד.

ככל שגדלה ניידותך, מתעצמת עצמאותך, ושטחי החפיפה בינך לבין אחיך הולכים ומתרחבים. ולא תמיד אני יודעת איך להתנהג, מה להנהיג, עד כמה להניח, עד כמה להתערב. ובכלל, האם אמונתי מנותקת לגמרי ממציאות או פשוט זקוקה לאמונה משל עצמה שהיא תתממש.

הנה לכם שרפרף מטבח.

השרפרף האהוב עליך מאז שאתה בן שנה ושבעה חודשים לערך, השרפרף שהוא חלק אינטגרלי מכל עיסוקיך הרבים במטבח, הפך גם למעוז חפצה של אחותך. מרגע שהבינה כי באמצעות השרפרף היא תוכל לטפס ולחזות במתרחש על השיש, מוקד ההתרחשות המרכזי לפחות בביתנו, היא למדה ברגע לטפס עליו ולהצטרף לחגיגה.

וכך לראשונה התמודדנו עם משהו ממשי אחד ששניכם חפצים בו מאוד.

בהתחלה הכל זרם כל כך טוב, שאני כבר התחלתי להטיל ספק בכך שמשהו ביניכם עלול ליצור בעיה. לא משנה מי היה מטפס ראשון על השרפרף, שניכם הייתם מוצאים מקום עליו. אבל... תמונה אידאלית זו התפוגגה לה די מהר.


יותר ויותר בקול רם, התחלת מתוקה שלנו להביע התנגדות נחרצת לחלוק את השרפרף עם שותף נוסף. אחיך, די בצדק, הביט התנגדות לא פחות נחרצת לכך שכסא המלכות שלו מצא מלכה חדשה.

ואמכם לרגע התבלבלה. מבלי שהספקתי לחשוב על כך, שמעתי את עצמי מסבירה לך שברגע שנוכל, נסע לרכוש שרפרף נוסף, ובינתיים ביקשתי ממך להתאזר באיפוק ובהבנה. ברור (לי לפחות, אחרי שהצלחתי להשקיע בכך קצת מחשבה) שדרך זו לא הייתה מוצלחת ביותר, ובמילים אחרות, דבר לא עבד.

ואז חשבתי... מדוע אנחנו צריכים שני שרפרפים???

הרי גם אם נצליח בכך לרצות את שניכם, הרי אנחנו לא הולכים עתה לשכפל את כל חפצינו. והתעניינות שניכם באותו החפץ היא רק עניין של זמן. אם לא נציע לכם פתרון אחר, רק נדחה את ההתמודדות ובינתיים נשלה אותכם שלא לצורך.

הרי אחת הסיבות לכך שבכל סביבה מונטסורית קלאסית קיים אך חפץ אחד מכל סוג היא כדי להנחות את הילדים, בעדינות כמובן, לחפש דרכים לשימוש של כולם באותו החפץ. חוק יסוד בחיי קהילה כלשהי.

אז נכון, את עוד קטנה (יחסית). ונכון, אתם לא במעמד מאוזן מבחינת רמת המודעות ונסיון החיים שלכם. כל זה נכון. ועדיין, אין זה אומר כי אין מקום ללימוד ולהסתגלות לחיים משותפים יחד ולחוד. בסיוענו, כמובן.

אחרי כל המחשבות האלה, ביקשתי ממך כמה דקות תשומת לב. ושוחחנו. הזכרתי לך איך למדת לטפס אתה בשרפרף כדי להגיע למקומות גבוהים. דיברנו על כמה גדלת מאז. ואיך שבעצם השרפרף כבר לא לגמרי מתאים לך, כי גבהת מאוד, ולרוב אתה בכלל עומד עליו על הברכיים. והצעתי לך להשתמש במשהו נמוך יותר לעמוד עליו, שיתאים לך יותר, וגם יפנה את השרפרף לאחותך... למשל, בכסא האוכל שלך...

הסכמת לכאורה עם הכל ועדיין... לקח בערך חודש עד שהתחלת מיוזמתך להשתמש בכסא האוכל שלך במקום בשרפרף. ובדרך היו מהמורות והתרסות. וכולן התקבלו בהבנה שלנו (פחות או יותר). לא פשוט להעביר את ההרגל ולהסתגל למציאות חדשה. מודה כי לעיתים קצת חששתי שמא נצליח. אך בסוף, כמו תמיד, ההמתנה השתלמה. עד כדי כך שאפשר אפילו היה לראות את שניכם, גם אם לעיתים רחוקות, עומדים יחד על אותו הכסא, בהסכמה משותפת...

והיום, בפרספקטיבה של כמה חודשים אחרי, התהליך הזה קיבל אף הצדקה נוספת. אני מאמינה כי ההתמודדות של כולנו איתו עמדה בבסיסם של עוד כמה התמודדויות דומות להסתגלות משותפת לחיי יחד בהסכמה.

נ.ב. בתמונות הראשונות את בת עשרה חודשים ושלושה שבועות, ובשתי האחרונות את בת אחד עשר חודשים וארבעה שבועות...

אין תגובות:

Related Posts with Thumbnails