לילדינו: על הנדנדה ולידה

אני חושבת שאני תמיד מרגישה את איך שמי מכם גדל ברגעים בהם אני לפתע מבינה, שלמרות שעד לפני רגע ממש ברגע זהה לזה שאני חווה כרגע, הייתי רגילה לדאוג למשהו שקשור אליכם, לפתע מתברר שרגע זה שייך כבר לעבר.

ורגע כזה תמיד תופש אותי במתפיע.

רוב היום אנחנו לבד, ולכן אתם רגילים מעולם להשאר דקות בודדות בלעדי. זו המציאות שלנו.

עד ממש עתה הייתי רגילה כל שתי שניות להציץ החוצה לבדוק מה מתרחש איתך, המתוקה שלנו.

ואם היית מתנדנדת, אד העיסוקים האהובים עליך, הייתי נוהגת לקפוץ רגע הביתה בין נדנוד לנדנוד לעשות משהו קטן.

גם הפעם... רק שלא כהרגלך לא שמעתי את קולך הקורא לי אחרי כמה דקות. כשהצצתי החוצה, זה המחזה שהתגלה לי...

הבטתי בכם ממסתורי מהופנטת - רגעים אלה של שיתוף פעולה שקט ושליו עוד נדירים, אך אני יודעת כי הם אך יגדלו, ומתרפקת על מחשבה זו.

מחזה רגעי שהפך כבר לשגרתי...

שניכם עסוקים במשהו (את מתנדנדת, אחיך מנקה)... ביחד ולחוד...

ואני אוהבת אותכם כל כך!

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבועיים... ואם טעית מה בפיך,אז כן, בלון שהתפוצץ.. כל אחד ותחביביו...

לבננו: עם בוסיה ועם דידה

לילדינו: צעיפי משי

צעיפי משי (playsilks) הם חברים וותיקים במשחקי הדמיון הפתוח שלנו (open ended imaginative play)...

עד לאחרונה הם היו מונחים בסלסלה...

וכבר זמן מה אני שברתי ראש על איך להציג אותם בתצוגה מזמינה יותר, כזו שתהווה הזמנה פתוחה תמידית להשתמש בהם עד כדי כך, שאף אחד, לא משנה בן כמה הוא לא יוכל לעמוד בפיתוי...

האתגר היה כפול: רציתי כי הצעיפים יהיו זמינים לשניכם, ובתצוגתם יתאימו את הדרישות השונות של גילכם....

בדרך כלל, כמעט בכל סביבה מונטסורית או אנתרופוסופית, צעיפי משי תלויים על קולבים, כמו למשל כאן, אך הרי אני לא יכולה לחשוב אפילו על לתקוע חור בקיר למסמר שלא מיועד להיות שם במשך לפחות 20 שנית הבאות (כל אחד ומגבלותיו:)...

ואז זה היכה בי - הרי ברור... ענף עץ, חוט דייג, וחוט סריגה...חומרי העבודה האהובים עלינו... איך לא חשבתי על כך לפני כן???
התוצאה יצא מדהימה... צעיפי המשי מושחלים בטבעות מעץ (כמה שאני אוהבת את הטבעות האלה, והדבר האחרון שהייתי חושבת הוא שבמקור הן מיועדות לתליית ווילונות)... מתנדנדים להם באוויר... חוט הדייג כמעט ולא נראה לעין, וכך הצעיפים נראים כאילו מתנפנפים להם באוויר... לא קשורים לכלום...

תוספת קסומה זו בהחלט שיפרה את פינת המשחק שלכם, וגם הגבירה פי כמה את השימוש בצעיפים...

הצעיפים תלויים בגובה שלך, מתוקתנו, ואת אוהבת להתחכך בהם כשאת עוברת מתחתיהם. או פשוט ניגשת ומושכת אותם להנאתך (סליחה, שלא הצלחתי להנציח רגע זה). ואז לרוב משליכה אותם על הפנים שלך, אחד המשחקים האהובים עליך...

היותם תלויים על חוט דייג מהווה בשבילך אתגר נוסף - בכל פעם שאתה משחיל את הצעיף בטבעת, אתה חייב לאזן את הענף, מה שלעיתים יכול להיות אתגר לא פשוט, אך בהחלט מהנה...

ואם שניכם לא מסתובבים ליד הצעיפים, מה שבטוח הוא שאמכם לא פעם חולמת בהקיץ למראה המהפנט של צעיפי המשי המתנדנדים להם בריתמיות קצובה

כל מה שנשאר הוא למצוא דרך להזמין צעיפים אלה בגודל מרובע של 35" ו-44" (צעיפים שלנו הרבה יותר קטנים) ויותר מורכב מזה, חבילות של Kool-Aid כדי לצבוע אותם (לא מצאתי דרך אחרת לצבוע אותם בחומרים הקיימים בארץ)...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבוע...

לילדינו: סביבתכם המשותפת מתחילה לקבל פנים

לקח לי קצת זמן לארגן מחדש את הפינה הזו בביתנו. אני מניחה כי ההתלבטות העיקרית הייתה איך משלבים אותך מתוקתנו במציאות הכבר מבוססת של אחיך, ובאותה נשימה, איך מכירים לו את נוכחותך במישורים שעד לאחרונה היו בבעלותו הבלעדית באופן הכי ספונטני, טבעי וזורם שאפשר. אני מניחה שאי שם בתוכי די חששתי מהרגע הזה. כל כך הרבה שאלות, ולא לגמרי מצאתי תשובות. בסופו של דבר, כשאתם, מבלי מילים, כבר הזכרתם לי די בקול רם כי אני חייבת להתארגן על עצמי, החלטתי לקחת אוויר לנשימותיי ופשוט לפעול... גם אם לא כל התשובות באמתחתי.

פינת העבודה שלך (play area), מתוקתנו, הוצמדה לפינת המשחק שלכם (work area). אכן, זה יצר צמידות די גדולה בין שתי פינות מופרדות אלה, מתוקה, אך הרגיש לי כי כך יהיה נכון יותר, בשל גילך, ונוכחותך הכמעט תמידית במקומות בהם כולנו נמצאים, וזה בסלון. ניסיתי להציע לך את המעט האפשרי של הפעילויות, הרבה פחות ממה שהוצע לאחיך בגילך, בשל עודף הגירויים הקיים גם כך בסביבתך, כמה שלא ננסה לפשט אותה.

אינני מקפידה איתך, בינתיים, על הוצאת הפעילויות על שטיח העבודה האישי, לרוב בגלל שהרבה פעמים אני לא לידך כשאת עובדת עם הפעילויות שלך. או שאת נמצאת בפינת העבודה שלך, כשאחיך משחק לידך, או שהוא ביחד איתך עובד על פעילויותיך. מה שנחמד הוא שהקרבה לפינת המשחק, מאפשרת לך לצעוד בתמיכה מפעילויותיך למטבח הכה האוהב עליך. מה שיותר מאתגר הוא כי קשה לסייע לך להתרכז בעבודה על משהו אד בכל פעם. אך אני מרגיעה את עצמי כי המיקוד עוד יגיע, גם אם בדרך אחרת.

כל מי שיש לו שני ילדים בגילכם, יודע כי האתגר היותר קשה הוא לשלב ביניכם מבלי לגרום למי מכם להרגיש מקופח. עוד אגע בכך ביתר פרטים, לבטח, אבל החלטנו כי העקרון של העלאת הדברים הפחות זמינים בשבילך, מתוקה, לגובה, פחות מתאים לנו. אנחנו בוחרים בהרחקה פיסית מטווח הראיה, ובהסחת דעתך. ולכן, את משחקי השולחן העברתי פשוט ממקומם על המדפים ליד הקוביות לספריה, קצת יותר רחוק מהעיניים שלך, אך עדיין בטווח ההישג אם תתענייני בהם. ליד המשחקים, מוצעת בשבילך, מתוק שלנו, סלסלות היצירה שלך, ובהן סריגתך ותפירתך.

ולידן יש גם ספרים בשבילך, מתוק שלנו. ספרי האומנות והטבע (מזג אוויר, בעלי החיים, עצים, פרחים) מוצעים בנפרד.

וסופסוף הצלחתי לצלם את סלסלת כלי הנגינה ההולכת והתופחת שלכם. מקווה שבקרוב אוכל להראות גם את תוכנה...

לבתנו: בין מקומך למקומי

ריבוע של אור.

הפוגה בין גשמים. אנחנו בחדר השינה. אני רוקדת איתך. זו דרכך להרדם לאחרונה. רוקדת איתי בזרועותיי. כל כך קרובה לליבי. כל כך קרובה לתוכי. אחרי אינספור התמתחויות, נשימותייך נרגעות. מסתנכרנות עם אלה שלי. גופך מרפה את אחיזתו הכה עוצמתית ביקום. עינייך נעצמות. אט אט את מפליגה לך לעולמות הקסומים של חלומותיך. של חלומותיי.

את בחיקי. ואנחנו רוקדות.

והן רוקדות ביחד איתנו. מהפנטות אותי בחופש תנועותיהן. תמיד הייתה להן השפעה משכרת עלי. לצלליות העלים שעל ריבוע של אור. מרחב מוגדר. הגבול כה ברור. אך כל כך הרבה חופש. כל כך הרבה תנועה. עמוק בתוך נשימותייך אינני יכולה להפסיק לנוע ביחד עם צלליות העלים שעל הווילון. כל כך מעט מקום. ולכולם יש מקום בתוכו. לעלי עץ האזדרכת. וגם לעלים של עץ הפקאן. אני בטוחה כי כל עלה מצליח להשאיר את חותמו על המקום שהשמש הגדירה בשבילו. ולו רק לרגע. מעין קסם שכזה. מציאות מאוזנת שאינה מוטלת בספק. אינה מלאה בשאלה. הכל זורם. גם כשאינו קבוע לרגע. דינמי. לכולם יש מקום.

ואני נזכרת.

מקום קטן וחשוך. אך ענק בשבילי. וכל כך הרבה אור. אצל הסבים שלי. בתוך חדר הארונות. בדירה קטנטנה. בין המצעים. על המדף. מאחורי המעילים התלויים. הריח המאפיין של הבגדים המאוחסנים. אך כל כך הרבה חום. כשנועה ביקשה מאיתנו להזכר במקום שלנו בילדותנו, זכרון זה מייד הציף אותי. לרוב, מאחורי מסכת בגדים, משתעשעת באור החלש של המנורה, ולעיתים מתמזגת עם האפלה, עפתי לי במחשבותיי למחוזות הרחוקים של דמיונותיי. אולי אפילו ביקרתי במסעותיי בחדר זה שלי איתך עם הווילונות המוארים. תמיד היה לי מקום בחדר קטנטן זה. תמיד היה לי מקום בזרועותייהם של סבא וסבתא שלי. לא משנה כמה קר ומנוכר היה שם בחוץ, בפנים תמיד הרגשתי רצויה.

לרגע הולכת לאיבוד בזכרונותיי. המציאות מתמזגת עם החלום. ידך הקטנה החמה על בית החזה שלי. אצבעותייך המתוקות נחות על מקצב פעימות ליבי. צלליות העלים המרקדות מחזירות אותי לעכשיו. זה רק נדמה.. או שעתה הוזמנתי לרקוד ביחד איתן במקום שיהיו בו מקום לכולם?

ריבוע של אור. מבטיח כי לעולם בו יהיה לי מקום. כמו שלך יהיה בתוכי...

נ.ב. ובתמונה את בת שנה וחודשיים...

לילדינו: לומדים לחיות יחד-3

והנה זה הגיע...

אחרי תקופת הסתגלות ארוכה אם כי אינה מוגדרת בזמן, שמעתי את המשפט המיוחל...

פעם אחת, אחרי שראיתי שאת מתוקה שלנו מתקרבת לאחיך העסוק בעיסוקיו, אולי אף מתקרבת מאוד, אני כהרגלי בשקט התקרבתי גם. הייתי מוכנה להתערב בעת הצורך עם המשפט הקבוע שלי לאחרונה: "מתוקה, אחיך עסוק ב..."

ואז הסתכלת עלי ואמרת: "אמא זה בסדר. אנחנו מסתדרים. היא לא מפריעה לי"

האם זה אומר שמעתה הכל שליו ועל מי מנוחות? ברור שלא. וגם לא מתבקש כי יהיה. אך לראשונה מזה שבועות, המשכת בעיסוקיך כשאחותך לידך, מבלי לברוח, או להגיב, או להתקומם. חיכיתי לרגע הזה כל כך. ושוב נוכחתי כמה חשובה הסבלנות. וכל דבר יתרחש בעיתו, אם רק נאפשר זאת. לאט לאט אנחנו נכנסים לשגרה חדשה. עד שברגע השינויים החדשים יאותתו לנו שוב...

נ.ב. את בת עשרה חודשים ותשעה ימים...

סליחה

סליחה...

פשוט סליחה...

סליחה שנעלמתי ללא התראה. תודה על כל המיילים ועל ההודעות החמות. אנחנו בסדר. עמוסים כמו תמיד. ילדים גדלים כמו תמיד. אני שיכורה מחוסר שינה כמו תמיד. מהורהרת כמו תמיד. צוחקת כמו תמיד. ומתגעגעת...

מתגעגעת לדפים אלה כל כך...

עוד לא יודעת איך אמצא את דרכי בחזרה לכאן. אולי פשוט אנסה. אמשיך לעדכן מאיפה שהתחלתי. אשתדל אולי בפעמים מספר להסתפק אך בתמונות כדי להשיג את ההווה...

תודה לכל שהמתינו...