לילדינו: על הנדנדה ולידה

אני חושבת שאני תמיד מרגישה את איך שמי מכם גדל ברגעים בהם אני לפתע מבינה, שלמרות שעד לפני רגע ממש ברגע זהה לזה שאני חווה כרגע, הייתי רגילה לדאוג למשהו שקשור אליכם, לפתע מתברר שרגע זה שייך כבר לעבר.

ורגע כזה תמיד תופש אותי במתפיע.

רוב היום אנחנו לבד, ולכן אתם רגילים מעולם להשאר דקות בודדות בלעדי. זו המציאות שלנו.

עד ממש עתה הייתי רגילה כל שתי שניות להציץ החוצה לבדוק מה מתרחש איתך, המתוקה שלנו.

ואם היית מתנדנדת, אד העיסוקים האהובים עליך, הייתי נוהגת לקפוץ רגע הביתה בין נדנוד לנדנוד לעשות משהו קטן.

גם הפעם... רק שלא כהרגלך לא שמעתי את קולך הקורא לי אחרי כמה דקות. כשהצצתי החוצה, זה המחזה שהתגלה לי...

הבטתי בכם ממסתורי מהופנטת - רגעים אלה של שיתוף פעולה שקט ושליו עוד נדירים, אך אני יודעת כי הם אך יגדלו, ומתרפקת על מחשבה זו.

מחזה רגעי שהפך כבר לשגרתי...

שניכם עסוקים במשהו (את מתנדנדת, אחיך מנקה)... ביחד ולחוד...

ואני אוהבת אותכם כל כך!

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבועיים... ואם טעית מה בפיך,אז כן, בלון שהתפוצץ.. כל אחד ותחביביו...