והנה זה הגיע...
אחרי תקופת הסתגלות ארוכה אם כי אינה מוגדרת בזמן, שמעתי את המשפט המיוחל...
פעם אחת, אחרי שראיתי שאת מתוקה שלנו מתקרבת לאחיך העסוק בעיסוקיו, אולי אף מתקרבת מאוד, אני כהרגלי בשקט התקרבתי גם. הייתי מוכנה להתערב בעת הצורך עם המשפט הקבוע שלי לאחרונה: "מתוקה, אחיך עסוק ב..."
ואז הסתכלת עלי ואמרת: "אמא זה בסדר. אנחנו מסתדרים. היא לא מפריעה לי"
האם זה אומר שמעתה הכל שליו ועל מי מנוחות? ברור שלא. וגם לא מתבקש כי יהיה. אך לראשונה מזה שבועות, המשכת בעיסוקיך כשאחותך לידך, מבלי לברוח, או להגיב, או להתקומם. חיכיתי לרגע הזה כל כך. ושוב נוכחתי כמה חשובה הסבלנות. וכל דבר יתרחש בעיתו, אם רק נאפשר זאת. לאט לאט אנחנו נכנסים לשגרה חדשה. עד שברגע השינויים החדשים יאותתו לנו שוב...
נ.ב. את בת עשרה חודשים ותשעה ימים...
יום שלישי, 15 בנובמבר 2011
לילדינו: לומדים לחיות יחד-3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה