ריבוע של אור.
הפוגה בין גשמים. אנחנו בחדר השינה. אני רוקדת איתך. זו דרכך להרדם לאחרונה. רוקדת איתי בזרועותיי. כל כך קרובה לליבי. כל כך קרובה לתוכי. אחרי אינספור התמתחויות, נשימותייך נרגעות. מסתנכרנות עם אלה שלי. גופך מרפה את אחיזתו הכה עוצמתית ביקום. עינייך נעצמות. אט אט את מפליגה לך לעולמות הקסומים של חלומותיך. של חלומותיי.
את בחיקי. ואנחנו רוקדות.
והן רוקדות ביחד איתנו. מהפנטות אותי בחופש תנועותיהן. תמיד הייתה להן השפעה משכרת עלי. לצלליות העלים שעל ריבוע של אור. מרחב מוגדר. הגבול כה ברור. אך כל כך הרבה חופש. כל כך הרבה תנועה. עמוק בתוך נשימותייך אינני יכולה להפסיק לנוע ביחד עם צלליות העלים שעל הווילון. כל כך מעט מקום. ולכולם יש מקום בתוכו. לעלי עץ האזדרכת. וגם לעלים של עץ הפקאן. אני בטוחה כי כל עלה מצליח להשאיר את חותמו על המקום שהשמש הגדירה בשבילו. ולו רק לרגע. מעין קסם שכזה. מציאות מאוזנת שאינה מוטלת בספק. אינה מלאה בשאלה. הכל זורם. גם כשאינו קבוע לרגע. דינמי. לכולם יש מקום.
ואני נזכרת.
מקום קטן וחשוך. אך ענק בשבילי. וכל כך הרבה אור. אצל הסבים שלי. בתוך חדר הארונות. בדירה קטנטנה. בין המצעים. על המדף. מאחורי המעילים התלויים. הריח המאפיין של הבגדים המאוחסנים. אך כל כך הרבה חום. כשנועה ביקשה מאיתנו להזכר במקום שלנו בילדותנו, זכרון זה מייד הציף אותי. לרוב, מאחורי מסכת בגדים, משתעשעת באור החלש של המנורה, ולעיתים מתמזגת עם האפלה, עפתי לי במחשבותיי למחוזות הרחוקים של דמיונותיי. אולי אפילו ביקרתי במסעותיי בחדר זה שלי איתך עם הווילונות המוארים. תמיד היה לי מקום בחדר קטנטן זה. תמיד היה לי מקום בזרועותייהם של סבא וסבתא שלי. לא משנה כמה קר ומנוכר היה שם בחוץ, בפנים תמיד הרגשתי רצויה.
לרגע הולכת לאיבוד בזכרונותיי. המציאות מתמזגת עם החלום. ידך הקטנה החמה על בית החזה שלי. אצבעותייך המתוקות נחות על מקצב פעימות ליבי. צלליות העלים המרקדות מחזירות אותי לעכשיו. זה רק נדמה.. או שעתה הוזמנתי לרקוד ביחד איתן במקום שיהיו בו מקום לכולם?
ריבוע של אור. מבטיח כי לעולם בו יהיה לי מקום. כמו שלך יהיה בתוכי...
נ.ב. ובתמונה את בת שנה וחודשיים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה