לבננו: אתה בן שלוש שנים!

אתה בן שלוש!

ובפעם הראשונה אתה חוגג את יום הולדתך כאח!

אתה כל כך אוהב את התואר החדש שלך: "אני אח!", ואיזו גאווה בקולך. ולא פחות במשפט הבא, אותו אתה תמיד מבטא בחיוך מקסים: "זו אחות שלי!". ואנחנו מתרגשים מכך כל פעם מחדש...

עברה עליך שנה מרתקת. טסת לחו"ל בפעם ראשונה בחייך. עברת בפעם הראשונה, ומקווים היחידה, לבית שלנו. טיפחת, שיווצרת, תיקנת, שיפצת, אפית, בנית, יצרת, למדת. וגם למדת לדבר!

לנו היה הכבוד הגדול והתענוג האדיר ללוות אותך.

אנחנו אוהבים אותך כל כך!

אני אוהבת את הטבעיות שבה הכנסת את צ'פוצ'יטה לחיקך. אני אוהבת את הטבעיות שבה את מבטא: "תינוקת שלנו", "אמא ואבא שלנו", "אמא של כולם" ("של מי מתוקי?", "שלי, של צ'פוצ'יטה ושל אבא"), "מאמה אני אוהב אותך". אני אוהבת את הטבעיות שבה את המתייחס לאחותך - מלטף בעדינות, מנשק אותה. לא מפספס שום רגע שאתה יכול לבלות איתה. שותף לכל החוויות. מסייע בהכל מיוזמתך בלבד. אם היא עושה תנועות עם הפה המתוק שלה, אתה רץ לחפש אותי ברחבי הבית: "מאמה, היא רוצה לינוק". אם היא מתעוררת, אתה מזכיר: "בואי נבדוק טיטול. אולי היא עשתה פיפי". אתה שר לה. מספר לה סיפורים. שואל אותי אם אני רוצה לשתות, כשאני מניקה אותה. וכשהייתי בהריון, תמיד דאגת אם אני מרגישה טוב, אם אני יכולה ללכת מהר, אם אני רוצה לשבת לנוח. אני אוהבת לא פחות את הרגעים שבהם קשה לך. והרי זה ברור כל כך שיהיה...

אני אוהבת ללכת לבריכה איתך. לראות את הטבעיות שבה אתה נכנס למים. את החופש ואת הבטחון שאתה חש בהם. כאחת עם פחד ממים עמוק, כל כך חששתי להעביר אותו אליך. כל כך התרגשתי שבמקום זאת, אתה מעביר אלי את הבטחון שלך. אני אוהבת לראות אותך שוחה במים העמוקים לגמרי לבד. אני אוהבת את הרגעים בהם אתה מחובק איתי, במים, ואנחנו רוקדים לנו יחד ושרים. אני אוהבת את הרגעים בהם היית מגיע אלי ומבקש שאלחש לך לאוזן מה אהבת לעשות כשהיית תינוק "ממש ממש ממש ממש קטן". אני אוהבת את הבישולים שלך. את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך. את הקורנפלקס ואת היוגורט (שבינתיים גדל מ-Yo Yo ליוגורט) שאתה אוכל לפעמים 3 פעמים ביממה. אני אוהבת את המשחקים שאנחנו ממציאים. את הסיפורים שמספרים. את הרגעים של דגדוגים. את הרגעים של השקט. את הנשיקות ואת החיבוקים. את הרגעים של כווווולנו ביחד.

כל כך הרבה דברים קרו בחודש האחרון. אני גדושה מאוד בחוויות ובהתנסויות. מתקשה למצוא מילים לתאר אותן. מנסה למצוא את מקומי הישן המחודש. הזכרונות שלך בן גילה של אחותך כל כך חיים. עד כי הכל מתערבב. מרגש עוד יותר.

אני אוהבת אותך כל כך, בננו המתוק! ואני מודה לך מקרב ליבי מעומקי הוויתי על כי בחרת בנו להוריך...

נ.ב. בתמונה אחותך בת יומיים וחצי...

לבתנו: את כאן!

וחיינו התחילו שוב מהרגע בו המשיכו...

נ.ב. בתמונה את כמעט בת חמש וחצי שעות...

מדוע אני כותבת?

בין לבין התפרסמה כתבה בה הוזכר הבלוג. חשבתי שתהיה זו הזדמנות מצויינת לשתף בתשובות שנתתי לצורך הכנת הכתבה:

מה הביא אותך לכתוב בלוג אמהות?
הבלוג הוא תחליף מודרני ליומן טיבטי עשוי יד, שהתחלתי לכתוב בו מאז שבננו החליט להצטרף אלינו. האפשרויות הטכנולוגיות של ניהול יעיל, של התמצאות קלה יותר, וגם העובדה המצערת למדי כי הקלדה הפכה להיות הרבה יותר נוחה לי מהכתיבה ביד, כמו גם ההזדמנות ללוות את הרשומות בתמונות ובתגובות הקרובים לנו - כל אלה קסמו לי מדי, וגברו בסופו של דבר על החשש מההמוניות שבפרסום.

סיבה לא פחות חשובה נעוצה בגילוי גישת חינוך מונטסורי, אליה נחשפנו סמוך ללידת בננו. כבר מהחשיפה הראשונה הרגשנו כי גישה זו מתארת את כל מה שאי פעם האמנו בו מבחינת הדרך שבה היינו רוצים לגדל את ילדינו. ידענו מה אנחנו רוצים לעשות, ולשמחתנו גילינו איך אפשר לעשות כן. להפתעתי הרבה, כמעט ולא מצאתי חומר בעברית על הגישה. למדתי מהספרים באנגלית, לקחתי קורס באנגלית, השתתפתי בפורומים מקצועיים באנגלית. כך נחשפתי גם לעולם הבלוגים, גם הם באנגלית. אני עדיין לומדת, כל הזמן, בכל רגע פנוי שיש לי. לא הכרתי לפני כן את עולם הבלוגים. כן ידעתי כי כמעט כל מי שדיברתי איתו בנושא, נרתע מלימוד על הגישה אך בשל הטרחה שבקריאת החומר באנגלית. קיבלתי השראה גדולה כל כך מהלימוד מהבלוגים של מורות ושל אמהות באנגלית, למדתי כל כך הרבה מהתיאורים דה פקטו של יישום הגישה, בצירוף תמונות, התלבטויות, פרשנויות, שהמעט שיכולתי לעשות הוא להושיט יד לכל המעוניין בכך בעברית (אני משתדלת גם לתרגם מאנגלית ולפרסם בבלוג מאמרים בנושאים רלוונטיים).

זה היה לפני למעלה משנתיים. מאז נגעו בהורות שלנו גם נגיעות מכחול של unschooling, של החינוך האנטרופוסופי, של החינוך הביתי, של תקשורת לא אלימה NVC (גישה שפותחה בידי מרשל רוזנברג Marshall Rosenberg), של ההורות ללא תנאי (גישה שפותחה בידי אלפי קוהן Alfie Kohn). כל אלה באו לידי הביטוי על דפי הבלוג.

כל כך קיוויתי שבתקופה זו יכתבו יותר בלוגים בעברית על ההורות. לצערי, לא כך הדבר. ואולי זה מה שגורם לי להמשיך לכתוב.

עבור מי את כותבת? מי הם הקוראים שאת רואה מול עינייך?
בננו הוא קהל היעד העיקרי שלי. אני הייתי משקיעה הרבה מאמצים בלהציץ לעולמם של ההורים שלי במהלך דרכם כהורים. מה עמד בבסיס גישתם? מדוע בחרו בהתייחסות זו ולא אחרת? איך אני הייתי? איך הגבתי? מה היו ההתלבטויות שלהם? היכן טעו? מעבר לסקרנות טבעית, אני מאמינה כי כך הייתי מכירה את עצמי הרבה יותר טוב היום. כל זה עולה בליבי בעת כתיבתי. אינני רוצה כי בננו יקבל תמונת עולם מושלמת על ילדותו או עלינו. הייתי מאוד רוצה כי ינסה להבין, ילמד מהדרך שלנו, יחכים מטעויותינו, ואולי אפילו יעזר במידע שיעמוד לרשותו עת יגיע תורו להיות הורה.

אני רואה בהורות משימה עיקרית של חיינו. במיוחד בעולם שלנו, במציאות תובענית ובלתי שפויה לעיתים, שופעת במיותר, מתחמקת מהתמודדויות מורכבות, מסתתרת מאחורי המסחריות. עצוב לי כי אצל רבים, ההורות מסתכמת היום בבחירת חבילת לידה ובמציאת פתרונות יצירתיים כתחליף לגנים בחופשת הגנים בקייץ. אני מאמינה שאפשר אחרת. שיש עוד הורים כמונו, הנאבקים בהסתפקות במעט, בפשוט, בטבעי באמיתותו. בהעדר כמעט מוחלט של שיח מתאים בארץ, חשוב לי להציע חלופה למי שיתעניין בכך. אחרת, איך אוכל אי פעם להציע לילדיי להקשיב לליבם, לבחור במי שהם באמת, לסייע ולתרום, גם אם דרכם אינה דרך הכלל?

שאלת הפרטיות מאוד מאוד מאוד חשובה לי. ההתלבטות תמיד קיימת. ההחלטה לחשוף את עצמנו על דפי הרשת מראש מכתיבה ויתור מסוים על פרטיות. ולכן על אחת וכמה, אני מקפידה לא לקרוא לעצמנו בשמות האמיתיים שלנו, לא לציין את מקום מגורינו או פרטים מזהים אחרים. אינני מפרסמת תמונות חושפניות מדי. אינני כותבת על מה שהבטן אינה מאפשרת לכתוב. ואם מופיעים בתמונות אנשים נוספים, אני תמיד מבקשת את רשותם לפרסם את תמונתם בבלוג.

במה תרמה כתיבת הבלוג לחייך?
הכתיבה התחילה כיומן לבני. אך מהר מאוד הפכה להכרח בחיי. זו מעין עשיית חשבון נפש, התכתבות ביני לבין עצמי, ביני לבין בן זוגי, ביני לבין כולנו בעתיד. אני אוהבת לכתוב. אני גם מאמינה גדולה בכוח המילה, בבהירותה, בעצמתה. בכך כי יש סיבה להעדפת מילה מסוימת על אחרת. לעיתים, רק אחרי שאני כותבת על נושא מסוים, הוא מתבהר לי. לעיתים, רק אחרי שאני קוראת את מה שכתבתי, המחשבות מוצאות את משבצותן. לעיתים, השורות מתבשלות בליבי במשך שעות. לעיתים, ליבי מוביל את האצבעות, ואני ביחד איתן מגלה מה הוא מבשר לי. הייתי אומרת שבמובן מסוים, זו מעין מדיטציה בשבילי. היכולת לנשום. להבין. להעמיק. לשאול. להתקדם.

מבלי להתכוון, הפך הבלוג לאוסף מעניין של התנסויות בהורות, ביצירה, במשפחה, בלימוד, בגדילה. ובמילה אחת - בכל הקשור בחיים.

יומנה של אשה פשוטה

בהשראת Beauty That Moves:

היום...

מחוץ לחלון שלי... חושך. אני לא רואה דבר. רק ההשתקפות שלי בחלון. בימים האחרונים אני כמעט ולא פותחת את הבית, כדי למזער את הלחות שחודרת את הכל פשוט. למרות הכל. מנסה לאפשר לעצמי לפחות קצת זמן ללא מזגן. לא כל כך מצליחה. רק בלילה אני מתעקשת על לכבות מזגן - מה שלא מסייע כל כך ללילות ללא שינה רצופה לאחרונה. בשעתיים - שלוש אחרונות בבוקר אני נשברת. מעירה את אבא להפעיל מזגן. וזו השינה הכי טובה לה אני זוכה.

אני חושבת... על איך לא לחשוב על כל מה שיכול להלחיץ אותי בימים אלה.

אני אסירת תודה על... המשפחה שלי. על אביך, שמסייע לי כל כך - בכל המובנים, בכל הרבדים, בכל העומקים. עליך - שעם כל חוסר סבלנות שלי ועם ההתפרקות שלי לאחרונה, מגלה אימפטיות וסבלנות כל כך גדולים. על החברים שמקיפים אותנו - בין אם בממלכה ווירטואלית זו, בין אם בממלכה הפיזית מסביבנו. בזכותם, בזכות תמיכתם, אני נרגשת ומסוגלת להרגע ולהתמקד. על כך כי הייתי יכולה להיות רגועה ביום כמעט שלם שהעברנו במוניטור בבית חולים, כיוון שידעתי כי טוב ושמח לך במקום בו אתה נמצא.

מחדרי הלימודים... אני משתדלת לאפשר לעצמי להתרכז בעיקר, והוא לאפשר למתוקונת שלנו להצטרף אלינו מתי שירגיש לה נכון. לשם כך אני מנסה להבין, עד כמה הספירה הרנדומלית בעיני, חשובה. עד כמה הביקורים במוניטור הכרחיים. עד כמה אני יכולה פשוט לאפשר ללב שלי להיות רגוע כי הכל בסדר. ופשוט להקיף את עצמי בחומה, שבתוכה יש מקום רק להמתנה סבלנית ושלווה.

מהמטבח... לפני כמה ימים אבא אמר, חצי בצחוק, אך בשבילי לגמרי ברצינות, שהוא לא זוכר מתי הוא בישל לאחרונה ארוחת צהרים. אני חושבת שעברנו דרך ארוכה בנושא רגיש זה (מבחינתי). בשבילי זו הייתה מעין סגירת מעגל בהתחשב בהערה שלו לפני כמה חודשים טובים: "צ'ופו עוד מעט יתחיל לאכול. מתישהו תצטרכי להתחיל לבשל, נכון? כי לא תמיד אני אהיה פנוי לכך".

אני לובשת... מממ. בערך את אותו הדבר שלבשתי אתמול. שרוול קליל עם גומיה רחבה. גופיה שלא מכסה לי את הבטן. ומעין טוניקה רחבה חופשיה. כמה שפחות מגע עם העור. משהו שאני רגישה אליו יותר מהרגיל בהריון זה.

אני יוצרת... כלום בימים האחרונים. מחכים לי עוד כמה דברים אחרונים, אותם אני צריכה לסיים לקראת הלידה, אך שום דבר דחוף באמת. אני בקושי מצליחה להתרכז ולו בקשירת חוט. בקושי מצליחה לכתוב כאן (לבטח שמת לב). בקושי מצליחה לקרוא משפט ולהבין מה פשרו. ואולי, היצירה שלי כרגע היא פשוט כמשמעה כן היא. כל מה שאני עושה כעת הוא ליצור.

אני הולכת... להשכיב אותך עוד מעט. בדיוק אבא נכנס ושאל, אם אצליח להתרכז מספיק כדי להיות איתך אחרי המקלחת, לקרוא ספרים ולהשכיב אותך. בדרך כלל, אני מצטרפת להשכבה, ולא לכל מה שקודם לה. אך בימים האחרונים, בתמרונים העילאיים שאבא עושה, כדי להתפנות כמה שיותר להיות איתנו, יוצא כי בלילה הוא יורד לעבוד... אני מסיימת לכתוב פוסט זה אחרי שהרדמתי אותך. השעה 00:10. השגרה שלנו לא כל כך שגרתית לאחרונה.

אני קוראת... The Discovery of The Child by Maria Montessori. ספר חובה לכל הורה ולכל מחנך, בעיני. אני קוראת אותו לאט לאט, גם כי בלתי אפשרי לעקל את כל ההבנות הגאוניות שבו בבת אחת, גם כי אינני מסוגלת לקצב אחר כרגע.

אני מקווה... כי הלידה תהיה טבעית. בכל המובנים. מכל הכיוונים. בדיוק כפי שדרכינו היא. ואולי אף יותר חשוב מזה, אני מקווה שצ'פוצ'יטה תהיה בריאה. זו האמת.

אני שומעת... אותך צוחק מהאמבטיה. משתובב במים.

ברחבי הבית... לעיתים נראה לי כי הכל קפוא. אנחנו מסוגלים, לכל היותר, לשמור על הסדר בבית. וגם הוא בערבון מוגבל. הכל בהמתנה.

אחד הדברים האהובים עלי... הזמן של שלושתנו יחד. ההתכנסות המשפחתית שלנו. היחד. שעות הערב הרבות, אותן אנחנו מבלים לאחרונה בבריכה. מסייע מאוד להעביר את החום הבלתי נסבל. מסייע לי להרגיש יותר טוב. מסייע לכל הדאגות להשטף במים. במיוחד כשאתה מחובק איתי במים העמוקים. הבקשות שלך לספר מה אהבת כשהיית ממש ממש ממש קטן. לא זוכרת איך זה התחיל. אך משום מה תמיד כשבקשה זו מגיעה, אתה מטפס עלינו, קרוב קרוב לליבנו, ומחובק איתנו, מבקש כי נספר לך את הסיפורים כמעט לתוך האוזן שלך, כשאתה נושם לתוך הצוואר שלנו, ומחייך. ואני אוהבת את זה כל כך! ענבים ובירה שחורה. לא יודעת איך אחרת הייתי עוברת את נפילות הסוכר הפתאומיות, ואת הצרבת הלא כל כך פתאומית.

התכניות להמשך השבוע... כבר דיברתי על כך מספיק, לא?

מחכים

לעיתים אני מרגישה כמו אריזת מתנה. סרט המקשט אותה מתנוסס ברוח. יכול להפתח בכל משב רוח, קל ככל שיהיה.

לעיתים אני מרגישה כמו מערה. אור חלש במרחקו, אך חזק ביציבותו, מהבהב בקצהה. כל נשימה מקרבת אותנו אליו.

לעיתים אני מרגישה כמו כוהנת. שומרת על אש התמיד הקדושה. במאמציה להרגע ולהאמין, משתדלת לאפשר לאש לבעור. עד שבניצוץ חזק היא תתפשט ותחמם את כל סובביה באדירותה הראשונית.

אי שם בשבוע ה-40.

מחכים. מתרגשים. מחכים. מחייכים. מחכים. מתפללים. מחכים.

מקלחיים-3

דוגמא מעולה לכך שמה מעניין אותך יכול להיות משהו פשוט מאוד, למרות שלנו נראה שלבטח כבר היית משתעמם. ווריאציה זו של העבודה עם מלקחיים (tongs), לא בהרבה שונה מהפעילות המקורית איתה התחלת לעבוד לפני שנה. רק כמות הפונפונים גדלה. ועדיין, אינך זקוק לחידושים רבים. כשלפני כמה זמן, מצאת אותה שוב על המדף שלך, הסתערת עליה.

בבושקות-2

בבושקה (Russian doll, מטריוקשה) עדיין אחת הפעילויות האהובות עליך (ראה גם בבושקות-1). מדי כמה זמן, היא יוצאת להפסקה קצרה, אך כל פעם שהיא חוזרת, או משתנה (למזלי, יש לי כמה וכמה ווריאציות בשבילה:), היא מתקבלת בתרועות. הפעם יש לפניך 5 בובות.

ואז, לפני כמה זמן, הראתי לך איך, כשמרכיבים את הבובות, אפשר ליישר את הקווים להשלמת הדמות. האמת, שלא חשבתי כי תתעניין בכך ברצינות. לא עתה. המעטתי בערכך. בסך הכל פעם אחת הראתי לך. אחרי שעבדת כמה פעמים אחר כך עם הבובות, מבלי לנסות דבר, לפתע התחלת להרכיב אותן. לעיתים אתה מצליח. לעיתים הקווים תואמים, אך הבובה הפוכה. לעיתים אתה מצליח לתקן את עצמך. לעיתים אתה מבקש ממני לסייע לך.

לבננו: פאזל צורות

כמו עם כל פעילות שלך, אופן הלמידה הוא הדרגתי.

בהתחלה הצעתי לך להרכיב רק את הצורות הפשוטות יותר, ורק במשך הזמן הוספנו עוד ועוד צורות...

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

ואני אוהבת אותך עוד יותר ממה שאהבתי לפני. האם זה אפשרי? כנראה שכן. אני בקושי מפנימה שעוד רגע אתה בן שלוש, ואולי זו הסיבה לכך שדחיתי כתיבת שורות אלה הפעם יותר מהרגיל. אני מושכת קצת את הזמן עד שזה מרגיש נכון להמשיך הלאה. אפילו עכשיו, כשקצת קשה לי, אינני יכולה שלא להתמוגג מהתבוננות בך. איך יצא לנו מזל כל כך גדול להיות הורים לילד כל כך מיוחד כמוך..?

הימים האחרונים, שהם כל כך קרבים לתחילת מסע חדש, מעוררים בי נוסטלגיה מסוימת. אני מוצאת את עצמי נזכרת בימים הראשונים שלך איתנו. בהרגשות הראשונים של אהבה בלתי אפשרית במימדיה, ולכן גם אפשרית כל כך בטבעיותה, שעוררת בנו. בריחות. בתנועות. בליטופים. ואני מריחה אותך עתה. מלטפת. מחבקת. מרגישה כאילו כלום לא השתנה. ועם זאת, ניצב מולי איש קטן, עצמאי, מרתק, מסוקרן, בעל רעיונות ועיסוקים מגוונים, עדין, מתחשב, שותף. הרגשות מציפים אותי. ולעיתים, כל מה שאני רוצה, הוא פשוט להחזיק אותך - קרוב קרוב לליבי, בחיקי, להרגיש את הנשימות החמות שלך עלי. להרגיש את גופך נצמד לשלי. והחוויה הזו הופכת להיות עוד יותר אינטנסיבית לנוכח התנועות העדינות של אחותך ברחמי.

אני אוהבת להיות אמא שלך. אני אוהבת את התקופה האחרונה, בה התחלה לפתע לדבר, והדלת לעולמך נפתחה עוד יותר לרווחה. אני אוהבת את צורת ההתבטאות שלך: "מאמה החגיקי אותי" ("תחזיקי"), "גוג" ("זוז"). מאמה, אמא, קוקי. "פיפס" ("צ'יפס"). "מאמה, רוצה תוספת (של אוכל?)". "מה עושה?". "שבעת?". "רוצה מסאג'?" (ואתה לוחץ לי על השכמות, תוך כדי שאתה שואל: "בפנים?", "חגג?"). "מאמה, יש לנו המון עבודה". "מה נעשה אחרי השינה?". "קודם נאכל, ואז נקרא ספרים, טוב?". "המוווון ספרים". "מה נאכל אבא?". "אבא חכה לאמא (כדי שנתחיל לאכול ביחד כולנו)". "לא נוח לי". "הרעש הזה לא נעים לי" (על השמן הקופץ במחבט התיגון). ועוד הרבה הגיגים כאלה.

אני אוהבת לראות עד כמה אתה לא אוהב לבוש. כל מגבלה חיצונית שהיא מפריעה לך, בדיוק כמו שהיא מפריעה לנו. אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי כל המילים שלנו. ולוקח לנו זמן להתרגל לכך שיש לנו שותף פעיל בשיחתינו כרגע. אני אוהבת את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך בארוחת ערב - מורח קצת חמאה על פרוסת לחם, מוסיף קצת גבינת זיתים למריחה, קצת לבנה, חציל מטוגן. ואז בתנועות אלגנטיות טועם ביס ביס, ומתענג על כל אחד מהם. ואם אתה לא מסיים משהו ממה שיש לך בצלחת, אחרי שהיית זה שהגשת לעצמך, אתה גם מוסיף, כמעט כבר לגמרי ביוזמתך: "פעם הבאה אשים פחות". אני אוהבת את איך שאתה חוטף אוכל כשמכינים אותו - מעין הסכם לא כתוב בינינו: "ביס קטן, מאמה". "אני יודעת מתוקי שאתה רעב, גם אנחנו רעבים. תתאפק בבקשה עוד קצת אחרי הביס. ארוחת צהרים עוד מעט מוכנה", עונה אני לך בחיוך. אני אוהבת את איך שאתה מציע לי לשתות. אני אוהבת את איך שאתה מכבד אותי ביוגורטים הקטנים שלך עד שהם נגמרים, ואז אנחנו עוברים ליוגורט שלי.

אני אוהבת את איך שנושא התינוקות מרתק אותך עתה. פעם, אם היית עוצר באמצע עיסוקיך, מביט מרותק לעבר האופק, מוקסם על ידי משהו שלא יכולת לעמוד בו, בשקט האופייני כל כך שלך, כמו עץ עתיק יומין, מושרש היטב עמוק באדמה, אך עדיין מתרגש מכל רחש עלים קטן - בוודאות אפשר היה להבחין בטרקטור, או במערבל בטון, אי שם ברקע. היום - באותה תגובה מיוחדת אתה מגיב כלפי התינוקות. "מאמה, יש שם תינוק קטן קטן קטן קטן קטן... ממש קטן". וזה מדהים - הרי היו תינוקות בסביבתך מאז ומתמיד. אך רק עתה, אתה מוקסם מהם בכזו עוצמה!

אני אוהבת את כל ההמצאות הספונטניות ולא מונחות שלך. אתמול לפתע שילבת בין שתי פעילויות. את הגולות התחלת להכניס למשטח של לוח הצורות. לפני כן עצרת לרגע. כאילו חשבת משהו. הסתכלת על שתי הפעילויות האלה. ואז פעלת! ובערב, כשהכנת לנו ארוחת ערב מדומה במטבח שלך, ולא הספיק לך מקום על שולחן הקפה שבסלון, הבאת את כל השולחנות הקטנים שהיו בבית, ויצרת מהם שולחן גדול. לפחות בשנה האחרונה לא עשינו משהו כזה אנחנו. אני אוהבת את איך שדווקא בעת שאתה עובד עם הפעילויות שלך, פתאום אתה בא אלי, מנשק ומחבק אותי. בשקט בשקט. רגע אינטימי מיוחד שכזה! אני אוהבת את כושר הקליטה שלך, את הפעלתך את המוח הקולט שלך. אתמול בבריכה, כשראית אבא אחד מנסה ללמד את בנותיו לשחות, התחלת תוך רגע לעשות תנועות עם הידיים גם אתה. אני אוהבת את הרצינות שלך - במיוחד כשהיא מופנית כלפי הציניות המיותרת שלצערנו, כל כך רוויה בעולם מסביבנו. על שאלות תינוקיות, אתה עונה ברצינות גמורה. ולא מתבלבל מהצחוק המעושה שבצד השואל. לעומת זאת, כשאתה שומע את אבא ואותי מדברים וצוחקים, גם אתה מתחיל לצחוק איתנו.

אני אוהבת את כל המשחקים שלנו. הזה, בו מדביקים בדבק מדומה חלקים מסוימים בגופינו (למרבה ההפתעה, החלק הכי פופולרי כרגע הוא בטן לבטן). וגם את זה, בו עוצמים את עינינו ומנסים לנחש איפה נישקנו אחד את השניה (ניסיתי לחשוב על דרך עדינה להרגיל אותך להרגיש בנוח בחושך). וגם את זה, בו אני מנסה לתפוש את כל הנשיקות שאתה מפריח לעברי, ולאחסן אותן בליבי (וכן, אני חייבת לעמוד כאן בקצב גבוה). וגם את זה, בו מחפשים משהו שברור לכולנו איפה הוא נמצא (נגיד, הסתרת מתחת לשמיכה ספר, ואנחנו מציעים, אולי הספר בים, אולי במטבח, אולי בחדר שלך, ואתה עונה בשלילה בצחוק על כל ההצעות, עד שאנחנו מציעים את זו המצביעה על המקום האמיתי של הספר, אז אתה מתמוגג: "כן!").

אני אוהבת את המנהג המיוחד רק לך ולי. אני שואלת אותך, אם אני יכולה ללחוש לך משהו באוזן. ואתה נהנה בחיוב. מחייך כבר עתה. יודע מראש מה אני הולכת ללחוש לך. תמיד אותו דבר (אליו, לעיתים מתווספים גם אמרות נוספות). מתקרב אלי. כמעט לא נושם. ואני לוחשת. כמעט לא נושמת גם אני מהתרגשות הרבה. "אבא ואני אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד!". יודעת כי ברגע שאתנתק ממך, אראה עיניים מאושרות, צוחקות, נאנחות. ואכן כך! וכמובן: "עוד פעם!".

אז הפעם, אני אומר לך זאת בקול רם. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד, מתוק שלנו! תודה עמוקה לך על כי בחרת בנו להורים שלך....

מציורי אביך...

כפי שלא הייתי יכולה להרגיש את חיי ללא החיבוק שלך...
כפי שלא הייתי יכולה למשש את הרוך ללא הנשיקות שלך...
כפי שלא הייתי יכולה להבין מהו עומקו של הנסתר מבלי להביט בעינייך...
כפי שלא הייתי יכולה לחוות מהו הבית מבלי להיות עטופה בזרועות אביך...
כפי שלא הייתי יכולה לטעום את טעם הנצח מבלי לראות את הדמעות בעיני אביך...
כפי שלא הייתי יכולה לדעת מהי אהבה ולאיזה מרומים יכולה להעלות אותי אהבתכם מבלי שבחרנו להיות משפחה...
כך לא הייתי יכולה לחוש את חיי שלמים ללא להיות עדה ליצירות אביך...

אין בי כמיהה כנה יותר מאשר לאפשר לו להמשיך ליצור...

הנה מה שהוא העניק לנו בשנה האחרונה...

אפשר גם להתרשם מעבודות אלה ואחרות (בין היתר, ציורי שמן, רישומים, ציורים על עץ) באתר המחודש שלו (Portfolio)...