לבננו: בשמלתך

כבר סיפרתי לך על גישתי לתחפושות...

כך שכשיום קייצי בהיר אחד הבעת רצון לשים את השמלה שבארגז התחפושות (שלמעשה הייתה כנראה כותונת לילה, שקצת קיצרתי לה את הכתפיות בקשירה), חייכתי לעצמי. כלפיך הייתי רצינית מאוד. ולא התנהגתי שונה מאשר אם הייתי רואה אותך לובש כל בגד אחר.

הסתובבת בשמלה כבר כמה פעמים בעבר. בתוך הבית. אני מניחה שהמפגשים היותר תכפים עם מיכל לאחרונה, הגבירו את התעניינותך בשמלות. הפעם, כשהגיע הרגע בו היינו צריכים לצאת לטייל, חיכיתי שתבקש להחליף בגדים. כשראיתי שאין כל סימן לכך באופק, התלבטתי, כהרגלי, מה לעשות. איך להגיב מבלי ליצור מבוכה או שאלה במקום בו לא אמורים להיות שאלות? החלטתי פשוט להגיב בעדינות: "אתה יכול ללכת גם בשמלה, מתוקי. פשוט חשבתי שתרצה לדעת שבדרך כלל בנות לובשות שמלות". הקשבת. חשבת. ו.. החלטת ללכת בשמלה!

וכך הסתובבנו...

אכן, חששתי מתגובות הסביבה. חששתי שתפגע או תהיה נבוך. באופן מדהים, כל התגובות היו חיוביות. והמדהים עוד יותר, שלא כהרגלינו, שתמיד חושבים שאתה בת (ואחותך בן..?!), הפעם כולם ידעו שאתה בן. מה זה אומר עלינו???

מעניינת בעיני העובדה כי אינך מתייחס לשמלה כאל תחפושת, אלא קורא לה "שמלה שלי". מה שעוד יותר מדגיש בשבילי את העדינות שבה חייבים להתייחס לכל עניין התחפושות, מבלי לכפות או לאלץ, ומבלי, כמובן, לקשרן אך לפורים...

נ.ב. ואתה בן שלוש שנים ואחד עשר חודשים...

לילדינו: שידת צורות גיאומטריות-1

מי היה מאמין שמי שידגים על דפים אלה את העבודה עם אחד המגשים של שידת צורות גאומטריות (Geometric Cabinet), תהיה זו את, מתוקתנו...

את יותר ויותר מגיעה לפינת העבודה של אחיך, ולמרות הווילון העוטף את השידות, מנסה להרים אותו ולבחון את המתרחש שם. בדרך כלל, את בוחרת במגדל עם הטבעות, שאת מאוד מאוד אוהבת, או לוקחת מטלית ורצה לנגב את דלת הזכוכית בסלון. אך מדי פעם את עומדת על לעבוד עם אחת הפעילויות של אחיך. ואני מודה, לא תמיד אני יודעת איך להגיב. הרבה פעמים אני מנסה להעביר את תשומת ליבך לאחת הפעילויות שציינתי שאת מסוגלת לעבוד, ולו חלקית, איתן. לעיתים אני סוגרת את הוילון בחזרה, למרות שליבי נמחץ באותו הרגע. אך לעיתים, אני מנסה גם לזרום. כך קרה גם הפעם.

עם המגשים עובדים באופן זהה למגש התצוגה...

וכך נראים המגשים במקומם על המדפים. כשאתה רוצה לעבוד עם אחד המגשים, אתה פשוט מוציא את האחרים אחד אחד, מניח על הרצפה ובוחר בזה שאתה מעוניין לעבוד איתו באותו הרגע. אינך מרבה לעבוד עם הצורות. וזה בסדר גמור. הכל קורה בזמן הנכון לו. אין לאן למהר. אנחנו עדיין קוראים לצורות "צורות", מבלי לציין את שמן האמיתי...

לבננו: גלילית עם ידיות-ארבעה בלוקים-6

עובד עם ארבעת הבלוקים של הגלילים עם הידיות (knobbed cylinders)...

לבתנו: פותחת וסוגרת את מכסה הקומקום

כל היופי בתקופות רגישות (sensitive periods) הוא שכשמשהו אוחז בכם, הוא לא מרפה לרגע...

כל היופי בלמידה הוא שהיא מתרחשת בכל מקום... ובכל מקום...

מה שמעניין אותך בימים אלה, בין עוד מליון דברים, הוא להתאים מכסים למיכלים. ואת עושה זאת בכל מקום.

הנה, למשל, עם הקומקום...

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים וארבעה שבועות...

לבננו: סביבת העבודה המשודרגת שלך

מאז שמגוון הפעילויות העומדות לרשותך גדל, הודות לשידת מדפים חדשה מאיקאה, התווספה לסביבת עבודתך תוספת חדשה (working area).

נכון שזה קרה חצי שנה לפני שצולנו תמונות אלה, שהיית בערך בן שלוש וחצי, אך העיקר שהצלחתי לבסוף לתעד זאת, לא?

כדי לאפשר לך לקשור לבדך את הוילון, וגם לתרגל על הדרך עוד מיומנות מעשית אחת או שתיים, השתמשתי בגומיה פשוטה...

והנה לתוצר הסופי...

לבננו: מצאתי פתרון!

אני לא זוכרת איך בדיוק התחלנו עם זה..

אני מניחה שפשוט במקרים שבהם היית מוצא את עצמך במבוי סתום, כמו, למשל, היית רוצה משהו שאחותך כבר תפשה, או שהיית מבקש לעשות משהו שלא ממש היה מתאפשר לעשותו באותו הרגע, או שהייתי מתווכת בינך לבין ילד אחר בדיונכם על משהו, הייתי אומרת לך, מבלי לשים לב בהתחלה: "בוא נחפש פתרון! תמיד אפשר לחשוב על פתרון שיתאים לכולם".

עד שיום אחד לפתע שמעתי אותך: "אמא, מצאתי פתרון!"...

מאז זה הפך למנטרה... זה, וגם: "תמיד אפשר לחשוב על פתרון, אמא, נכון?"...

איך שאני אוהבת אותך!!!

אכן, תמיד...

נ.ב. ובתמונות אתה בן שלוש שנים ואחד עשר חודשים...

לילדינו: לומדים לעבוד יחד-1

הרבה דברים משתנים להם לאט לאט בכל הנוגע לעבודתך עם הפעילויות, מתוק שלנו.

ואני לא בטוחה אפילו מדוע.

ברור כי לעובדה שאני פחות זמינה לעבוד איתך לבד על פעילויותיך מאז שאחותך הצטרפה אלינו, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה שמה שחשוב בעיני בסופו של דבר זה האיכות ולא הכמות, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה כי פעילויותיך פחות זמינות לך כעת, מאז שאחותך גדלה ומגלה עניין רב בכל עיסוקיך, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה כי אני מאמינה בכך כי לאופן התערבותי בסיטואציה סבוכה זו שבה אתה רוצה לעבוד על פעילויותיך, ואחותך מבקשת גם היא לעבוד בדיוק על אותה הפעילות, למרות שעל פניו אינה מוכנה לכך כלל וכלל, יש השפעה על כך.

בהקשר זה, הבית מאוד שונה מבית הספר, ותגובותיי, כמו גם דרך התנהגותי בכלל בכל הקשור אליכם, היא שונה בתכלית מאיך שהייתי נוהגת אם הייתם תלמידים מן המניין בבית ספר מונטסורי. אני מאמינה מאוד ביחס שוויוני כלפיכם, אלא אם החיים עצמם, במהלכם הטבעי מכתיבים אחרת. וכמובן, "שיוויוני" אין פירוש "לא מיוחד". אני מאמינה כי לאפשר לכם לעשות משהו שאתם מבקשים לעשות, אין חשוב מזה להעצמת האמון שלכם בעצמכם וביכולותיכם. כמובן, תיעשה התאמה למסוגלותכם ולשלב ההתפתחותי בו אתם נמצאים. כמובן, שלא תדרשו לעשות את מבוקשכם על הצד הטוב ביותר האפשרי, אלא איך שאתם מסוגלים לבצע אותו. כך או אחרת, "אתם יכולים!", בעיני הרבה הרבה יותר חשוב מאשר "אתם עדיין לא יכולים, אך בבוא היום לבטח תוכלו!". ולכן, אני מאמינה, שאם אחותך תגש לאחת הפעילויות המיועדות בשבילך, ונסיון עדין להסיח את דעתה, כמו למשל, "אולי תרצי לעבוד עם...?", לא יצלח, לא אוכל להגיד בקול רם: "זה לא בשבילך!". וגם לא אוכל להסביר לה בשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת כעת, שהיא יכולה לעבוד רק על הפעילויות שהוצגו לפניה, כשעל המדפים יש את כל המבחר המסקרן. היא איננה עוד יכולה לעכב את סיפוקיה. אני מאמינה כי יחס מפלה זה ישפיע על כל הרבדים האחרים של חיינו, ומעדיפה "להקריב" במידת מה את עבודתך הטהורה עם פעילויותיך לטובת הנוהג כי במשפחה שלנו הכל מותר לכולם, במגבלות הכבוד ההדדי שאנחנו רוכשים אחד כלפי השניה לגבי אי ההתערבות במשהו שאחר מרוכז בו, מבלי הסכמתו.

ברור כי לעובדה שאני יותר ויותר מכבדת את עקרונות unschooling ומשתמשת בפעילויות מונטסורי אך כשהצורך בלימוד כלשהו עולה מבחינתך, וגם אחרי שכבר התבשלת בצורך זה זמן מה, וניסית לבד את כל הפתרונות האפשריים כדי ללמוד קונספט כלשהו, יש השפעה על אופן עבודתך עם הפעילויות. ברור כי לעובדה כי אני הופכת להיות פחות ופחות מתערבת, יותר ויותר מתבוננת ומאפשרת, לפחות, ממש ממש משתדלת לפעול בדרך זו, יש השפעה על כך.

וכך יוצא שעבודתך עם הפעילויות נראית אחרת מפעם. לעיתים עובר זמן רב עד שאתה ניגש אליהן. לעיתים אתה עובד רק עם הפעילויות החדשות. לעיתים אתה מנסה ומתנסה בדברים שלא ראיתי כתובים אותם בשום מדריך מונטסורי, אך בעיני מאוד מתאימים לרוח הדברים העומד מאחור כל הקונספט של מונטסורי. אתה חוקר, בודק, בוחן. ואני משתדלת להשאיר את האשמה העצמית בצד ולעקוב אחריך. לשמור אך על הגבולות ההכרחיים. לאתגר את עצמי בהתבוננות בלתי פוסקת. בלאפשר. בלהקשיב...

ואז, כשאחותך לפתע מתעוררת לפני הזמן, או בדיוק באמצע עיסוקיך, ואתה מזמין אותה לעבוד איתך, מאשר מתגונן על עבודתך (מה שקורה גם, כמובן), אני מחייכת לעצמי. לעיתים אני מודאגת הרבה יותר לגביך ממה שאתה מודאג בעצמך. ואתה ממשיך ללמד את אמך. לעולם תעשה כך, אני מאמינה...

ואני יודעת שיום יגיע והבלבול שאני חשה לעיתים כלפי עבודתך עם הפעילויות במצב הנוכחי יחלוף. ואני יודעת שיום יבוא ושניכם תעבדו זה לצד זה בשלווה ובהקשבה.

לילדינו: חוצים את הכביש

הריקוד שלנו עם הכביש נמשך. ואנחנו לומדים צעדים חדשים.

כביש הוא מקום כל כך מסוכן. ולצערנו, מקומות מגורינו לרוב רווים בכבישים. ואני מודה, עובדה זו מלחיצה אותי מאוד. ולכן, אני תמיד בוחרת להחמיר במנהגים שאנחנו מדגימים כלפי השימוש בכביש. בתקווה, כי עבורכם הדבר יהפוך לדבר שבשגרה, ואולי ככזה יגן עליכם.

חשבתי על איך אוכל ללמד אותכם לחצות את הכביש. כבר בגיל רך כמו שלכם.

משום מה, ההקפדה על החציה במעבר חציה דווקא נראתה לי פחות חשובה. אולי בגלל שבישובים כמו שלנו, מעברי חציה קיימים רק בכבישים ראשיים. ולכן הקפדה זו, למעשה, מתרוקנת מתוכן.

לי נראה חשוב יותר להדגים לכם כי חוצים את הכביש רק אם בטוחים בכך שעצרו לכם. ניסיתי לחשוב על סממנים מוחשיים ואובייקטיבים שיסייעו לכם להשתכנע בכך שהנהגים באמת מחכים לכם. כך הגעתי להחלטה הבאה.

כשאנחנו מבקשים לחצות את הכביש, אנחנו עוצרים ומחכים עד שהמכונית תעצור לנו. תעצור לגמרי. איך נדע אם היא באמת עצרה? אם נחכה עד רגע העצירה ממש, ורק אחרי שניצור קשר עין עם הנהג, ואפילו נשאל: "אפשר?", והוא יהנהן לנו בתגובה, רק אז נדע בוודאות שהוא מחכה לנו. ורק אז נוכל לחצות את הכביש.

זה הפתרון היחיד שמצאתי. אבא לא כל כך מסכים איתי בטענה כי אין זה מציאותי לחכות לכל רכב שיעצור באמת. וכי יכול לעבור זמן רב עד שנחצה בפועל את הכביש. ואני לא מסכימה. הטיעון של כמות המכוניות שיחלפו על פנינו לא רלוונטי מבחינתי. כך או אחרת, זו הדרך היחידה שהצלחתי לחשוב עליה שתדגים לכם כי אפשר לקוות כי עתה אפשר לחצות את הכביש בבטחה. דרך התנהגות זו מתאימה לכל כביש שהוא - גם אם כולל הוא מעבר חציה וגם אם לא, גם אם שומם, וגם אם סואן, גם אם באור, וגם אם בחושך.

וכך אנחנו חוצים את הכביש. מחזיקים ידיים. מחכים. לעיתים פחות זמן, לעיתים יותר. ואני מחייכת לי בלב בכל פעם שאני שומעת אותך שואל: "אפשר?", וגם מוסיף בעקבותיי: "תודה רבה"...