הריקוד שלנו עם הכביש נמשך. ואנחנו לומדים צעדים חדשים.
כביש הוא מקום כל כך מסוכן. ולצערנו, מקומות מגורינו לרוב רווים בכבישים. ואני מודה, עובדה זו מלחיצה אותי מאוד. ולכן, אני תמיד בוחרת להחמיר במנהגים שאנחנו מדגימים כלפי השימוש בכביש. בתקווה, כי עבורכם הדבר יהפוך לדבר שבשגרה, ואולי ככזה יגן עליכם.
חשבתי על איך אוכל ללמד אותכם לחצות את הכביש. כבר בגיל רך כמו שלכם.
משום מה, ההקפדה על החציה במעבר חציה דווקא נראתה לי פחות חשובה. אולי בגלל שבישובים כמו שלנו, מעברי חציה קיימים רק בכבישים ראשיים. ולכן הקפדה זו, למעשה, מתרוקנת מתוכן.
לי נראה חשוב יותר להדגים לכם כי חוצים את הכביש רק אם בטוחים בכך שעצרו לכם. ניסיתי לחשוב על סממנים מוחשיים ואובייקטיבים שיסייעו לכם להשתכנע בכך שהנהגים באמת מחכים לכם. כך הגעתי להחלטה הבאה.
כשאנחנו מבקשים לחצות את הכביש, אנחנו עוצרים ומחכים עד שהמכונית תעצור לנו. תעצור לגמרי. איך נדע אם היא באמת עצרה? אם נחכה עד רגע העצירה ממש, ורק אחרי שניצור קשר עין עם הנהג, ואפילו נשאל: "אפשר?", והוא יהנהן לנו בתגובה, רק אז נדע בוודאות שהוא מחכה לנו. ורק אז נוכל לחצות את הכביש.
זה הפתרון היחיד שמצאתי. אבא לא כל כך מסכים איתי בטענה כי אין זה מציאותי לחכות לכל רכב שיעצור באמת. וכי יכול לעבור זמן רב עד שנחצה בפועל את הכביש. ואני לא מסכימה. הטיעון של כמות המכוניות שיחלפו על פנינו לא רלוונטי מבחינתי. כך או אחרת, זו הדרך היחידה שהצלחתי לחשוב עליה שתדגים לכם כי אפשר לקוות כי עתה אפשר לחצות את הכביש בבטחה. דרך התנהגות זו מתאימה לכל כביש שהוא - גם אם כולל הוא מעבר חציה וגם אם לא, גם אם שומם, וגם אם סואן, גם אם באור, וגם אם בחושך.
וכך אנחנו חוצים את הכביש. מחזיקים ידיים. מחכים. לעיתים פחות זמן, לעיתים יותר. ואני מחייכת לי בלב בכל פעם שאני שומעת אותך שואל: "אפשר?", וגם מוסיף בעקבותיי: "תודה רבה"...
כביש הוא מקום כל כך מסוכן. ולצערנו, מקומות מגורינו לרוב רווים בכבישים. ואני מודה, עובדה זו מלחיצה אותי מאוד. ולכן, אני תמיד בוחרת להחמיר במנהגים שאנחנו מדגימים כלפי השימוש בכביש. בתקווה, כי עבורכם הדבר יהפוך לדבר שבשגרה, ואולי ככזה יגן עליכם.
חשבתי על איך אוכל ללמד אותכם לחצות את הכביש. כבר בגיל רך כמו שלכם.
משום מה, ההקפדה על החציה במעבר חציה דווקא נראתה לי פחות חשובה. אולי בגלל שבישובים כמו שלנו, מעברי חציה קיימים רק בכבישים ראשיים. ולכן הקפדה זו, למעשה, מתרוקנת מתוכן.
לי נראה חשוב יותר להדגים לכם כי חוצים את הכביש רק אם בטוחים בכך שעצרו לכם. ניסיתי לחשוב על סממנים מוחשיים ואובייקטיבים שיסייעו לכם להשתכנע בכך שהנהגים באמת מחכים לכם. כך הגעתי להחלטה הבאה.
כשאנחנו מבקשים לחצות את הכביש, אנחנו עוצרים ומחכים עד שהמכונית תעצור לנו. תעצור לגמרי. איך נדע אם היא באמת עצרה? אם נחכה עד רגע העצירה ממש, ורק אחרי שניצור קשר עין עם הנהג, ואפילו נשאל: "אפשר?", והוא יהנהן לנו בתגובה, רק אז נדע בוודאות שהוא מחכה לנו. ורק אז נוכל לחצות את הכביש.
זה הפתרון היחיד שמצאתי. אבא לא כל כך מסכים איתי בטענה כי אין זה מציאותי לחכות לכל רכב שיעצור באמת. וכי יכול לעבור זמן רב עד שנחצה בפועל את הכביש. ואני לא מסכימה. הטיעון של כמות המכוניות שיחלפו על פנינו לא רלוונטי מבחינתי. כך או אחרת, זו הדרך היחידה שהצלחתי לחשוב עליה שתדגים לכם כי אפשר לקוות כי עתה אפשר לחצות את הכביש בבטחה. דרך התנהגות זו מתאימה לכל כביש שהוא - גם אם כולל הוא מעבר חציה וגם אם לא, גם אם שומם, וגם אם סואן, גם אם באור, וגם אם בחושך.
וכך אנחנו חוצים את הכביש. מחזיקים ידיים. מחכים. לעיתים פחות זמן, לעיתים יותר. ואני מחייכת לי בלב בכל פעם שאני שומעת אותך שואל: "אפשר?", וגם מוסיף בעקבותיי: "תודה רבה"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה