המאמר "The Art of Observation" הוא מאת Maren Schmidt בעלת תור בKids Talk:
אחד מעקרונות המפתח בפילוסופית מונטסורי הוא התבוננות בילד המעורב בפעילות שבחר לעצמו, למה שד"ר מונטסורי התכוונה כ"עבודה".
כדי שנוכל להתבונן, עלינו לוודא כי הילדים שאנחנו מתבוננים בהם עסוקים במשהו מעניין ומועיל...
כמדריכי מונטסורי, כשאנחנו מתבוננים, שתי האיכויות החשובות ביותר שאנחנו מחפשים בילדים הן ביטויי עצמאות וריכוז. העדשות הגדולות שדרכן נתבונן בילדים בעבודתם בסביבתם, יתרכזו במציאת ילד שהתמקד במשימה שהוא בעצמו בחר לעצמו, וגם ביכולתו לבצע משימה זו בכוחות עצמו. אנחנו נחפש ילד שיהפוך ליותר ויותר גדול בשתי איכויות אלה, כך שאנחנו, המבוגרים, נהפוך ליותר ויותר קטנים. אמרה מונטסורית אומרת: עזרה שאינה בה צורך, היא בגדר מכשול.
העצמאות וההתמקדות חייבות להיות גם למתבונן במהלך התבוננותו. כדי שנהיה אפקטיבים כמתבוננים, אנחנו צריכים להיות חופשיים משיפוט, חופשיים מביקורת, חופשיים מהערכה וחופשיים מפסיכואנליזה. כשאני מתחילה להתבונן, אני נזכרת באמרתו המפורסמת של קרישנמורטי: "הצורה העליונה של האינטגלנציה האנושית היא בהתבוננות ללא הערכה".
זה לא קל לשבת ולהשהות בכם את השיפוט של מה שאתם קולטים שמתרחש, של מה שנראה לכם שמתרחש. חייבים לדחוק הצידה את האגו, שוב ושוב, היות וזה קל להחליק לתוך תבנית המחשבה שהתנהגות הילד היא טובה או רעה, פרודוקטיבית או לא פרודוקטיבית, וכך הלאה. אנחנו חייבים להתבונן תוך כדי ההבנה שהתנהגויות ורגשות מונעים על ידי הצרכים. התצפיות שלנו הופכות לחיפוש לסייע לילד לפגוש את צרכיו ההתפתחותיים. ההתבוננות שלנו קשורה בצרכי הילדים, ולא בצרכינו וברצוננו כמבוגרים. לאגו שלנו אין כל מקום במשוואת ההתבוננות. אנחנו מתבוננים כדי לצפות לצרכים ולכבד את בקשות הילד למלא את אותם הצרכים.
ד"ר מונטסורי כתבה שכשהיא התבוננה בילדים בעבודתם היא הייתה ל"אף אחד". בהתחלה חשבתי כי ד"ר מונטסורי התכוונה בכך שהיא הייתה ל"אף אחד" לכך שהיא לא חשבה על עצמה כד"ר מונטסורי, חסידת זכויות הילד, בעלת שם עולמי, כשהיא ישבה על כסא המתבונן. אחרי שביליתי שנים כמתבוננת בעצמי, אני חושבת שהיא התכוונה לכך שהיא התבוננה מבלי התערבות האגו, שהיא התבוננה מבלי להעריך - צורתה העליונה של האינטלגנציה האנושית. היותך אף אחד מאפשר לך לחשוב בצורה שונה מאוד.
אין להקל ראש בהתבוננות - לא כמדריך מונטסורי בכיתה ולא כהורה. אנחנו חייבים להיות מודעים להשפעתנו כמתבוננים, לכך שהנוכחות שלנו יכולה לשנות את התנהגותם של הילדים - במיוחד, אם מדובר בילדים שלכם - וגם את הדינמקיה שבתוך הכיתה. אנחנו חייבים לפתח טכניקה של התבוננות בפזילה, מה שיהפוך אותנו לבוטים פחות כלפי הילד. האם הילד חושב שאנחנו מתבוננים בו או לא? מבט קל יכול להפריע להתפתחות הריכוז והעצמאות.
אנחנו חייבים ללמוד להיות שיטתיים בגישתנו, מכיוון שזה יתן לנו רמזים לעבודת הילד, ויסייע לנו לראות הקשרים שאחרת יכולנו לפספס. אנחנו חייבים לעבוד על ההתבוננות היומיומית כדי שנהיה מסוגלים לראות את התמונה הגדולה של התפתחות הילד. כמדריכים, התצפיות היומיות שלנו הכרחיות מכיוון שהן הדרך היחידה שבה נוכל ללמוד על הילדים.
כהורים שמתבוננים בכיתת מונטסורי, אנחנו חייבים להכנס לבית הילדים כ"משרת כנוע" שמחפש להבין את מהותו האמיתית של הילד ושל היישות האנושית המתפתחת.
כהורים אנחנו חייבים לדעת שללמוד להתבונן באופן אפקטיבי דורש מאיתנו לוותר על האגו ועל הערכות. התבוננות מצריכה אימון, אימון שיכול להעשות בטבע, למשל, תוך כדי ההתבוננות בעכביש שטווה את קורתו, או בבית, בהתבוננות בפזילה בילדכם בוחר בבוקר של פעילויות.
כמדריכים, אנחנו צריכים להתבונן בקביעות בסביבת הכיתה. בשביל ההורים של הילדים בסביבת מונטסורי, ככל הנראה, התבוננות מדי כמה שבועות תאפשר למעבר הזמן להאיר יותר את איך שילדכם גדל ותסייע לכם להבחין בבניית ההתמקדות והעצמאות, או תחשוף את קיומם של הצרכים ההתפתחותיים.
במהלך ההתבוננות בכיתה, אנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו: "מדוע אני כאן?" אם התשובה היא משהו אחר מאשר לנסות להבין את הצרכים ואת הדרישות של הילדים, יהיה עדיף לילדים שתעסקו במשהו אחר.
לשבת בכיתה ולצפות בילדים אין פירושו למלא את צרכי המבוגר לשעשע את עצמו או לעסוק בפתרון בעיות. הכוונה היא להבין ולשרת את צרכי הילדים.
זוהי אומנות ההתבוננות.
דברים אלה נכונים בעיני לכל אחד, לא בהכרח מדריכי מונטסורי, כל כך קשה להיות אף אחד. לא בהכרח בהתבוננות בילד בעבודתו בסביבת מונטסורי, אלא בהתבוננות בו בביצוע כלשהו, תהיה זו עבודה או משחק. ארחיק לכת ואומר כי בעיני ההתבוננות ככלל, בילדים ובמבוגרים, אי אפשר לזלזל בחשיבותה. כל כך קשה להתבונן תוך כדי נטרול עצמי. "עזרה שאין בה צורך היא בגדר מכשול" - אני מאמינה גדולה בכך, אם כי עדיין לומדת ליישם זאת.
אחד מעקרונות המפתח בפילוסופית מונטסורי הוא התבוננות בילד המעורב בפעילות שבחר לעצמו, למה שד"ר מונטסורי התכוונה כ"עבודה".
כדי שנוכל להתבונן, עלינו לוודא כי הילדים שאנחנו מתבוננים בהם עסוקים במשהו מעניין ומועיל...
כמדריכי מונטסורי, כשאנחנו מתבוננים, שתי האיכויות החשובות ביותר שאנחנו מחפשים בילדים הן ביטויי עצמאות וריכוז. העדשות הגדולות שדרכן נתבונן בילדים בעבודתם בסביבתם, יתרכזו במציאת ילד שהתמקד במשימה שהוא בעצמו בחר לעצמו, וגם ביכולתו לבצע משימה זו בכוחות עצמו. אנחנו נחפש ילד שיהפוך ליותר ויותר גדול בשתי איכויות אלה, כך שאנחנו, המבוגרים, נהפוך ליותר ויותר קטנים. אמרה מונטסורית אומרת: עזרה שאינה בה צורך, היא בגדר מכשול.
העצמאות וההתמקדות חייבות להיות גם למתבונן במהלך התבוננותו. כדי שנהיה אפקטיבים כמתבוננים, אנחנו צריכים להיות חופשיים משיפוט, חופשיים מביקורת, חופשיים מהערכה וחופשיים מפסיכואנליזה. כשאני מתחילה להתבונן, אני נזכרת באמרתו המפורסמת של קרישנמורטי: "הצורה העליונה של האינטגלנציה האנושית היא בהתבוננות ללא הערכה".
זה לא קל לשבת ולהשהות בכם את השיפוט של מה שאתם קולטים שמתרחש, של מה שנראה לכם שמתרחש. חייבים לדחוק הצידה את האגו, שוב ושוב, היות וזה קל להחליק לתוך תבנית המחשבה שהתנהגות הילד היא טובה או רעה, פרודוקטיבית או לא פרודוקטיבית, וכך הלאה. אנחנו חייבים להתבונן תוך כדי ההבנה שהתנהגויות ורגשות מונעים על ידי הצרכים. התצפיות שלנו הופכות לחיפוש לסייע לילד לפגוש את צרכיו ההתפתחותיים. ההתבוננות שלנו קשורה בצרכי הילדים, ולא בצרכינו וברצוננו כמבוגרים. לאגו שלנו אין כל מקום במשוואת ההתבוננות. אנחנו מתבוננים כדי לצפות לצרכים ולכבד את בקשות הילד למלא את אותם הצרכים.
ד"ר מונטסורי כתבה שכשהיא התבוננה בילדים בעבודתם היא הייתה ל"אף אחד". בהתחלה חשבתי כי ד"ר מונטסורי התכוונה בכך שהיא הייתה ל"אף אחד" לכך שהיא לא חשבה על עצמה כד"ר מונטסורי, חסידת זכויות הילד, בעלת שם עולמי, כשהיא ישבה על כסא המתבונן. אחרי שביליתי שנים כמתבוננת בעצמי, אני חושבת שהיא התכוונה לכך שהיא התבוננה מבלי התערבות האגו, שהיא התבוננה מבלי להעריך - צורתה העליונה של האינטלגנציה האנושית. היותך אף אחד מאפשר לך לחשוב בצורה שונה מאוד.
אין להקל ראש בהתבוננות - לא כמדריך מונטסורי בכיתה ולא כהורה. אנחנו חייבים להיות מודעים להשפעתנו כמתבוננים, לכך שהנוכחות שלנו יכולה לשנות את התנהגותם של הילדים - במיוחד, אם מדובר בילדים שלכם - וגם את הדינמקיה שבתוך הכיתה. אנחנו חייבים לפתח טכניקה של התבוננות בפזילה, מה שיהפוך אותנו לבוטים פחות כלפי הילד. האם הילד חושב שאנחנו מתבוננים בו או לא? מבט קל יכול להפריע להתפתחות הריכוז והעצמאות.
אנחנו חייבים ללמוד להיות שיטתיים בגישתנו, מכיוון שזה יתן לנו רמזים לעבודת הילד, ויסייע לנו לראות הקשרים שאחרת יכולנו לפספס. אנחנו חייבים לעבוד על ההתבוננות היומיומית כדי שנהיה מסוגלים לראות את התמונה הגדולה של התפתחות הילד. כמדריכים, התצפיות היומיות שלנו הכרחיות מכיוון שהן הדרך היחידה שבה נוכל ללמוד על הילדים.
כהורים שמתבוננים בכיתת מונטסורי, אנחנו חייבים להכנס לבית הילדים כ"משרת כנוע" שמחפש להבין את מהותו האמיתית של הילד ושל היישות האנושית המתפתחת.
כהורים אנחנו חייבים לדעת שללמוד להתבונן באופן אפקטיבי דורש מאיתנו לוותר על האגו ועל הערכות. התבוננות מצריכה אימון, אימון שיכול להעשות בטבע, למשל, תוך כדי ההתבוננות בעכביש שטווה את קורתו, או בבית, בהתבוננות בפזילה בילדכם בוחר בבוקר של פעילויות.
כמדריכים, אנחנו צריכים להתבונן בקביעות בסביבת הכיתה. בשביל ההורים של הילדים בסביבת מונטסורי, ככל הנראה, התבוננות מדי כמה שבועות תאפשר למעבר הזמן להאיר יותר את איך שילדכם גדל ותסייע לכם להבחין בבניית ההתמקדות והעצמאות, או תחשוף את קיומם של הצרכים ההתפתחותיים.
במהלך ההתבוננות בכיתה, אנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו: "מדוע אני כאן?" אם התשובה היא משהו אחר מאשר לנסות להבין את הצרכים ואת הדרישות של הילדים, יהיה עדיף לילדים שתעסקו במשהו אחר.
לשבת בכיתה ולצפות בילדים אין פירושו למלא את צרכי המבוגר לשעשע את עצמו או לעסוק בפתרון בעיות. הכוונה היא להבין ולשרת את צרכי הילדים.
זוהי אומנות ההתבוננות.
דברים אלה נכונים בעיני לכל אחד, לא בהכרח מדריכי מונטסורי, כל כך קשה להיות אף אחד. לא בהכרח בהתבוננות בילד בעבודתו בסביבת מונטסורי, אלא בהתבוננות בו בביצוע כלשהו, תהיה זו עבודה או משחק. ארחיק לכת ואומר כי בעיני ההתבוננות ככלל, בילדים ובמבוגרים, אי אפשר לזלזל בחשיבותה. כל כך קשה להתבונן תוך כדי נטרול עצמי. "עזרה שאין בה צורך היא בגדר מכשול" - אני מאמינה גדולה בכך, אם כי עדיין לומדת ליישם זאת.
תגובה 1:
היי, אני אוהבת איך שתיארת את ההתבוננות בילד. אם את מחפשת דרך לשפר את ההתבוננות אני מכירה דרך שלי עזרה בצורה יוצאת דופן! למדתי הקשבה במשך שנה וחצי בביהס אימושיין. יש אישה שקוראים לה נאטלי בן דוד שפיתחה שיטה בשם "סאטיה" שמלמדת איך להיות עם האחר "ריק".
הוסף רשומת תגובה