לבתנו: על התפרצות הזעם הראשונה, על ההסתגלות למצבים חדשים ועל הישן החדש שבין האחים

היתרון הכי גדול של ההורות בפעם השניה, הוא הבטחון שרוכשים בהתהנגות במצבים התפתחותיים אקוטיים. או לפחות, נדמה לנו, שרוכשים אותו, הרי בסופו של דבר ההטעיה הכי גדולה שהיינו יכולים להטעות את עצמנו, הייתה יכולה להיות בכך שהיינו מאמינים ולו לרגע שאנחנו יודעים בכלל משהו. ובכל זאת, אפשר לומר, שלפחות במידה מסוימת את זוכה להורים שמתנהגים בשלווה יחסית במצבים בהם בזמנו, עם אחיך, היו אובדי עצות יותר (עד שכאמור, את מפתיעה אותם מחדש). וכן, אני מודעת לסכנה באמונה זו, כי הרי כל ילד מיוחד במינו ולכל אחד נדרשת גישה מיוחדת כשלעצמו. אולי פשוט אסתפק באמרה, שנדמה שהקרקע, עליה נוחתים האחים שנולדים אחרי הילד הראשון, רגועה יותר...

כך, למשל, הפעם, בכל אבן דרך התפתחותית שאת משאירה מאחוריך, אני צופה למספר סממנים שיתרחשו במקביל לשינוי - הפרעות שינה, הפרעות אכילה, בכי לא מוסבר, שינוי במצבי רוח, בקשות להיות צמודה אלי מעבר למה שאת נוהגת בדרך כלל, וגם התפרצויות זעם. והרי רק טבעי, שכל מעבר ביניים בין המצב שאליו היית רגילה למצב החדש עד שיהפוך להיות מוכר היטב, ילווה ברוח צדדית...

ביום שבת בשעות הבוקר המוקדמות התחלת ללכת. ביום שבת בערב, כשניסית להרדם, בכית כל כך חזק, שלא הצלחתי לסייע לך להרגע. הצטרכנו לצאת החוצה לחצר, ורק אז הצלחת להרדם. גם ביום ראשון לקראת השינה פרצת בבכי הסטרי ולא הצלחת להרגע. רק שהפעם, לא אפשרת לי לגעת בך כשבכית. בכל פעם שניסית לגעת בך, קפצת כאילו קיבלת מכת חשמל. הסתובבת הלוך ושוב על המיטה, וגופך מתוח מאוד, עד שכמעט נרדמת לבסוף. רק אז הסכמת שאקח אותך לידיים. רפוייה לגמרי. ביום שני בבוקר כשינקת, אחרי כמה דקות של הנקה, שוב פרצת בבכי הסטרי, הפעם יחסית קצר. שוב נשכבת על המיטה, ובכל נסיון שלי לגעת בך, קפצת. עד שנרגעת, אחרי שלקחת את המוצץ, ורק אז הסכמת לעבור לזרועותיי. ואז הגיעה התפרצות הזעם הראשונה. מאוחר יותר בבוקר, שוב בהכנות לקראת שנת הבוקר, פרצת בבכי הסטרי שנמשך 25 דקות. זרקת את עצמך על המיטה, כמעט כל הזמן בשכיבה, לא עוצרת לרגע. כל הזמן בתנועה. ושוב, הסכמת לאפשר לי לסייע לך רק כשהיית מוכנה לכך, רק אז יכולתי לקחת אותך בזרועותיי. ואחרי שרקדתי איתך, כשאתה בעמידה על ידיי, לאט לאט נרדמת.

וכך נמשך במשך עוד ימים מספר, עד שהפנמת, אני מניחה, את עצמך הולכת בתוך העולם, ואת העולם, כפי שנראה לך כשאת הולכת בתוכו.

ואז, התפרצויות הפסיקו. בכל באופן, הפסיקו בהקשרן להליכתך העצמאית.

ואם נחזור לשורות הראשונות, אולי יהיה כאן המקום המתאים להוסיף, שלמרות שהייתי יותר רגועה אולי כשפרצה התפרצות הזעם הראשונה שלך, מאשר שהייתי במצב דומה עם אחיך, אך לא פחות אובדת עצות לגבי תגובתי כלפיך. הנה לך דוגמא מצויינת לכמה אי אפשר בסופו של דבר להיות מוכן לדבר. לקח לי קצת זמן למצוא את דרכי, לנסות כמה תגובות אפשריות, להתבונן בך, ולנחש מה את מבקשת שתהיה תגובתי כלפיך. והיא שונה כמובן לזו שאחיך מבקש. בדרך כלל, כשהתפרצויות זעם (tantrums) תוקפות אותך, בין אם זה בסלון, בחדר שינה, או בחוץ, את זורקת את עצמך על הרצפה, וממשיכה לנוע בשכיבה בלי לעצור לרגע. בשונה קצת מהפעמים הראשונות, נראה כי את לא לגמרי מצליחה להרגיע את עצמך, ומחכה שאני אקח אותך לזרועותי. לקח לי זמן להבין זאת. כי בפועל, את מתנגדת למגע, אך גם מבקשת שאני אמשיך לנסות. ובשלב כלשהו, כשעל פניו, שום דבר לא משתנה, את מסכימה, רפויה לגמרי, שאקח אותך, אחבק ואנשק אותך, ואת מתלטפת ומתנחמת לך בזרועותיי...

נ.ב. ובתמונות את בת אחד עשר חודשים ועשרה ימים...