לבתנו: שמלת קולר

כבר כמה זמן שאני חושבת שהבד הכי זמין והכי חסכוני לתפור לך ממנו הוא בד כתנה של מצעים ישנים...

בשמלת קולר זו שילבתי שתי דוגמאות...

דוגמת חינם של Snappy Toddler Top

ו-The Gracie Dress של MamaStellato...

לילדינו: סוודר וגרביים ללואי

אמנם עברו כבר מספר חודשים מאז שלואי זכה לבגדי חורף מכובדים, רק עכשיו זכרתי לצלם אותם כראוי...

את הסוודר סרגתי לפי Waldorf Mama Cardigan.

ואת הגרביים כדאי לסרוג בפעם הבאה מחוט דק יותר...

לבתנו: על התפרצות הזעם הראשונה, על ההסתגלות למצבים חדשים ועל הישן החדש שבין האחים

היתרון הכי גדול של ההורות בפעם השניה, הוא הבטחון שרוכשים בהתהנגות במצבים התפתחותיים אקוטיים. או לפחות, נדמה לנו, שרוכשים אותו, הרי בסופו של דבר ההטעיה הכי גדולה שהיינו יכולים להטעות את עצמנו, הייתה יכולה להיות בכך שהיינו מאמינים ולו לרגע שאנחנו יודעים בכלל משהו. ובכל זאת, אפשר לומר, שלפחות במידה מסוימת את זוכה להורים שמתנהגים בשלווה יחסית במצבים בהם בזמנו, עם אחיך, היו אובדי עצות יותר (עד שכאמור, את מפתיעה אותם מחדש). וכן, אני מודעת לסכנה באמונה זו, כי הרי כל ילד מיוחד במינו ולכל אחד נדרשת גישה מיוחדת כשלעצמו. אולי פשוט אסתפק באמרה, שנדמה שהקרקע, עליה נוחתים האחים שנולדים אחרי הילד הראשון, רגועה יותר...

כך, למשל, הפעם, בכל אבן דרך התפתחותית שאת משאירה מאחוריך, אני צופה למספר סממנים שיתרחשו במקביל לשינוי - הפרעות שינה, הפרעות אכילה, בכי לא מוסבר, שינוי במצבי רוח, בקשות להיות צמודה אלי מעבר למה שאת נוהגת בדרך כלל, וגם התפרצויות זעם. והרי רק טבעי, שכל מעבר ביניים בין המצב שאליו היית רגילה למצב החדש עד שיהפוך להיות מוכר היטב, ילווה ברוח צדדית...

ביום שבת בשעות הבוקר המוקדמות התחלת ללכת. ביום שבת בערב, כשניסית להרדם, בכית כל כך חזק, שלא הצלחתי לסייע לך להרגע. הצטרכנו לצאת החוצה לחצר, ורק אז הצלחת להרדם. גם ביום ראשון לקראת השינה פרצת בבכי הסטרי ולא הצלחת להרגע. רק שהפעם, לא אפשרת לי לגעת בך כשבכית. בכל פעם שניסית לגעת בך, קפצת כאילו קיבלת מכת חשמל. הסתובבת הלוך ושוב על המיטה, וגופך מתוח מאוד, עד שכמעט נרדמת לבסוף. רק אז הסכמת שאקח אותך לידיים. רפוייה לגמרי. ביום שני בבוקר כשינקת, אחרי כמה דקות של הנקה, שוב פרצת בבכי הסטרי, הפעם יחסית קצר. שוב נשכבת על המיטה, ובכל נסיון שלי לגעת בך, קפצת. עד שנרגעת, אחרי שלקחת את המוצץ, ורק אז הסכמת לעבור לזרועותיי. ואז הגיעה התפרצות הזעם הראשונה. מאוחר יותר בבוקר, שוב בהכנות לקראת שנת הבוקר, פרצת בבכי הסטרי שנמשך 25 דקות. זרקת את עצמך על המיטה, כמעט כל הזמן בשכיבה, לא עוצרת לרגע. כל הזמן בתנועה. ושוב, הסכמת לאפשר לי לסייע לך רק כשהיית מוכנה לכך, רק אז יכולתי לקחת אותך בזרועותיי. ואחרי שרקדתי איתך, כשאתה בעמידה על ידיי, לאט לאט נרדמת.

וכך נמשך במשך עוד ימים מספר, עד שהפנמת, אני מניחה, את עצמך הולכת בתוך העולם, ואת העולם, כפי שנראה לך כשאת הולכת בתוכו.

ואז, התפרצויות הפסיקו. בכל באופן, הפסיקו בהקשרן להליכתך העצמאית.

ואם נחזור לשורות הראשונות, אולי יהיה כאן המקום המתאים להוסיף, שלמרות שהייתי יותר רגועה אולי כשפרצה התפרצות הזעם הראשונה שלך, מאשר שהייתי במצב דומה עם אחיך, אך לא פחות אובדת עצות לגבי תגובתי כלפיך. הנה לך דוגמא מצויינת לכמה אי אפשר בסופו של דבר להיות מוכן לדבר. לקח לי קצת זמן למצוא את דרכי, לנסות כמה תגובות אפשריות, להתבונן בך, ולנחש מה את מבקשת שתהיה תגובתי כלפיך. והיא שונה כמובן לזו שאחיך מבקש. בדרך כלל, כשהתפרצויות זעם (tantrums) תוקפות אותך, בין אם זה בסלון, בחדר שינה, או בחוץ, את זורקת את עצמך על הרצפה, וממשיכה לנוע בשכיבה בלי לעצור לרגע. בשונה קצת מהפעמים הראשונות, נראה כי את לא לגמרי מצליחה להרגיע את עצמך, ומחכה שאני אקח אותך לזרועותי. לקח לי זמן להבין זאת. כי בפועל, את מתנגדת למגע, אך גם מבקשת שאני אמשיך לנסות. ובשלב כלשהו, כשעל פניו, שום דבר לא משתנה, את מסכימה, רפויה לגמרי, שאקח אותך, אחבק ואנשק אותך, ואת מתלטפת ומתנחמת לך בזרועותיי...

נ.ב. ובתמונות את בת אחד עשר חודשים ועשרה ימים...

לבננו: מתגלש על מוט טיפוס

כבר כמה זמן אתה מתעניין במוט הגלישה שבמגרש המשחקים. מתבונן ארוכות בילדים שמתגלשים עליו. מנצל כל הזדמנות שאבא נמצא איתנו כדי שיתמוך בך בעת שאתה מתגלש (אינני מגיעה לגבהים אלה). ואז, ביום בהיר אחד (הלא תמיד דברים מסוג זה מתרחשים בימים בהירים), כשהיינו לבד במגרש המשחקים, ניגשת למוט בגלישה, הושטת את רגלך ואמדת את המרחק. ואז התרחקת. אחרי כמה נסיונות כאלה שוב ניגשת... ולפתע... התגלשת!!!


גאה בעצמך ומאושר עד אין קץ, המשכת להתגלש שוב ושוב. תפשת את הבטחון בקצב המתאים לך. עד כדי כך שדי במהרה התגלשת גם עם לחמנייה בפה...

לבבנו: קופץ על הנדנדה

כבר כמה זמן ניסית ללמוד טריק חדש.

לקפוץ מעל סלע על הנדנדה - מה שמצריך שיווי משקל, יכולת אקרובטית מסוימת, בחירה בתזמון נכון, ולבטח עוד כמה כישורים שונים שאינני מוצאת את שמם החוקי...

אחרי לא מעט ניסיונות כושלים, אכזבה ותסכול שעל הדרך... הצלחת! ואיך אפשר לתאר את האושר שניכר על פניך ברגע ההוא... כל מחמאה שהיא (praising) מצידנו לא הייתה גורמת לך ולו חצי ממנו...

פינת לימוד: אומנות ההתבוננות

המאמר "The Art of Observation" הוא מאת Maren Schmidt בעלת תור בKids Talk:

אחד מעקרונות המפתח בפילוסופית מונטסורי הוא התבוננות בילד המעורב בפעילות שבחר לעצמו, למה שד"ר מונטסורי התכוונה כ"עבודה".

כדי שנוכל להתבונן, עלינו לוודא כי הילדים שאנחנו מתבוננים בהם עסוקים במשהו מעניין ומועיל...

כמדריכי מונטסורי, כשאנחנו מתבוננים, שתי האיכויות החשובות ביותר שאנחנו מחפשים בילדים הן ביטויי עצמאות וריכוז. העדשות הגדולות שדרכן נתבונן בילדים בעבודתם בסביבתם, יתרכזו במציאת ילד שהתמקד במשימה שהוא בעצמו בחר לעצמו, וגם ביכולתו לבצע משימה זו בכוחות עצמו. אנחנו נחפש ילד שיהפוך ליותר ויותר גדול בשתי איכויות אלה, כך שאנחנו, המבוגרים, נהפוך ליותר ויותר קטנים. אמרה מונטסורית אומרת: עזרה שאינה בה צורך, היא בגדר מכשול.

העצמאות וההתמקדות חייבות להיות גם למתבונן במהלך התבוננותו. כדי שנהיה אפקטיבים כמתבוננים, אנחנו צריכים להיות חופשיים משיפוט, חופשיים מביקורת, חופשיים מהערכה וחופשיים מפסיכואנליזה. כשאני מתחילה להתבונן, אני נזכרת באמרתו המפורסמת של קרישנמורטי: "הצורה העליונה של האינטגלנציה האנושית היא בהתבוננות ללא הערכה".

זה לא קל לשבת ולהשהות בכם את השיפוט של מה שאתם קולטים שמתרחש, של מה שנראה לכם שמתרחש. חייבים לדחוק הצידה את האגו, שוב ושוב, היות וזה קל להחליק לתוך תבנית המחשבה שהתנהגות הילד היא טובה או רעה, פרודוקטיבית או לא פרודוקטיבית, וכך הלאה. אנחנו חייבים להתבונן תוך כדי ההבנה שהתנהגויות ורגשות מונעים על ידי הצרכים. התצפיות שלנו הופכות לחיפוש לסייע לילד לפגוש את צרכיו ההתפתחותיים. ההתבוננות שלנו קשורה בצרכי הילדים, ולא בצרכינו וברצוננו כמבוגרים. לאגו שלנו אין כל מקום במשוואת ההתבוננות. אנחנו מתבוננים כדי לצפות לצרכים ולכבד את בקשות הילד למלא את אותם הצרכים.

ד"ר מונטסורי כתבה שכשהיא התבוננה בילדים בעבודתם היא הייתה ל"אף אחד". בהתחלה חשבתי כי ד"ר מונטסורי התכוונה בכך שהיא הייתה ל"אף אחד" לכך שהיא לא חשבה על עצמה כד"ר מונטסורי, חסידת זכויות הילד, בעלת שם עולמי, כשהיא ישבה על כסא המתבונן. אחרי שביליתי שנים כמתבוננת בעצמי, אני חושבת שהיא התכוונה לכך שהיא התבוננה מבלי התערבות האגו, שהיא התבוננה מבלי להעריך - צורתה העליונה של האינטלגנציה האנושית. היותך אף אחד מאפשר לך לחשוב בצורה שונה מאוד.

אין להקל ראש בהתבוננות - לא כמדריך מונטסורי בכיתה ולא כהורה. אנחנו חייבים להיות מודעים להשפעתנו כמתבוננים, לכך שהנוכחות שלנו יכולה לשנות את התנהגותם של הילדים - במיוחד, אם מדובר בילדים שלכם - וגם את הדינמקיה שבתוך הכיתה. אנחנו חייבים לפתח טכניקה של התבוננות בפזילה, מה שיהפוך אותנו לבוטים פחות כלפי הילד. האם הילד חושב שאנחנו מתבוננים בו או לא? מבט קל יכול להפריע להתפתחות הריכוז והעצמאות.

אנחנו חייבים ללמוד להיות שיטתיים בגישתנו, מכיוון שזה יתן לנו רמזים לעבודת הילד, ויסייע לנו לראות הקשרים שאחרת יכולנו לפספס. אנחנו חייבים לעבוד על ההתבוננות היומיומית כדי שנהיה מסוגלים לראות את התמונה הגדולה של התפתחות הילד. כמדריכים, התצפיות היומיות שלנו הכרחיות מכיוון שהן הדרך היחידה שבה נוכל ללמוד על הילדים.

כהורים שמתבוננים בכיתת מונטסורי, אנחנו חייבים להכנס לבית הילדים כ"משרת כנוע" שמחפש להבין את מהותו האמיתית של הילד ושל היישות האנושית המתפתחת.

כהורים אנחנו חייבים לדעת שללמוד להתבונן באופן אפקטיבי דורש מאיתנו לוותר על האגו ועל הערכות. התבוננות מצריכה אימון, אימון שיכול להעשות בטבע, למשל, תוך כדי ההתבוננות בעכביש שטווה את קורתו, או בבית, בהתבוננות בפזילה בילדכם בוחר בבוקר של פעילויות.

כמדריכים, אנחנו צריכים להתבונן בקביעות בסביבת הכיתה. בשביל ההורים של הילדים בסביבת מונטסורי, ככל הנראה, התבוננות מדי כמה שבועות תאפשר למעבר הזמן להאיר יותר את איך שילדכם גדל ותסייע לכם להבחין בבניית ההתמקדות והעצמאות, או תחשוף את קיומם של הצרכים ההתפתחותיים.

במהלך ההתבוננות בכיתה, אנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו: "מדוע אני כאן?" אם התשובה היא משהו אחר מאשר לנסות להבין את הצרכים ואת הדרישות של הילדים, יהיה עדיף לילדים שתעסקו במשהו אחר.

לשבת בכיתה ולצפות בילדים אין פירושו למלא את צרכי המבוגר לשעשע את עצמו או לעסוק בפתרון בעיות. הכוונה היא להבין ולשרת את צרכי הילדים.

זוהי אומנות ההתבוננות.

דברים אלה נכונים בעיני לכל אחד, לא בהכרח מדריכי מונטסורי, כל כך קשה להיות אף אחד. לא בהכרח בהתבוננות בילד בעבודתו בסביבת מונטסורי, אלא בהתבוננות בו בביצוע כלשהו, תהיה זו עבודה או משחק. ארחיק לכת ואומר כי בעיני ההתבוננות ככלל, בילדים ובמבוגרים, אי אפשר לזלזל בחשיבותה. כל כך קשה להתבונן תוך כדי נטרול עצמי. "עזרה שאין בה צורך היא בגדר מכשול" - אני מאמינה גדולה בכך, אם כי עדיין לומדת ליישם זאת.

אפודת קיץ של נעמי

כשחשבתי על מתנה לביתה המתוקה של קרן, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא אפודת קיץ זו...

Mini Chic - הסריגה הייתה קלה וזריזה יחסית...

לבננו: עם שיער ארוך

ידעתי שרגע זה יגיע.

בתום הבילוי עם אחת החברות שלך, חזרת הביתה וביקשת... להסתפר. כשניסיתי בעדינות להתחקות אחרי הסיבות לבקשתך, התגלה, שלא להפתעתי, שאתה רוצה להסתפר, כי "רק לבנות יש שיער ארוך". מסתבר, כי חברתך שיתפה אותך בתמימות במסקנה זו.

מודה, שיערך המדהים יקר לי מאוד. וכן, אבא הציע כבר לא פעם שתסתפר. ולא יכולתי להסכים. יכולתי להאריך רבות עד כמה ילדים מתבגרים ברגע, אחרי שהם מסתפרים. אך זה לא ממש העניין. מלבד זה שהוא כה יפה לך, הוא גם חלק ממך. כבר מזמן סיכמתי עם עצמי שברגע שתבקש להסתפר, כמובן, שתוכל לעשות זאת.

אז מדוע השתתקתי כשבקשתך זו הגיעה עתה???

אחרי מחשבות רבות, הגעתי לתשובה. אינני יכולה להענות לבקשתך זו מכיוון שאינני בטוחה שאתה לגמרי מבין את משמעותה. לא בטוחה אם אתה באמת מפנים שמרגע שתסתפר, שיערך כבר לא יוכל להיות ארוך, אלא לאחר זמן רב. והרי הוא חלק ממך. ועדיין, לא הייתי שקטה, שרק זה המניע היחיד שלי לסרב לך.

ואז הבנתי...

אינני יכולה להסכים לבקשתך זו, כשהמניע היחיד מאחוריה הוא הענות לדרישה חברתית. הרי מה אשדר לך אחרת? שברגע שהחברה חושבת משהו עליך, כל מה שעליך לעשות הוא להתאים את עצמך להגדרתה? איך אוכל להדגים לך שחשוב להשאר נאמן לעצמך, למרות הכל, גם אם אתה במיעוט, גם אם אתה שונה. איך אוכל להגיד לך שוב לאחר מכן שהינך מיוחד בזכות מה שאתה, מה שאתה באמת, ולא בזכות מה שאתה מבקש להיות, יהיו הישגיך ככל שיהיו בכל תחום שהוא - ציונים בבית ספר או רמת המשכורת..?

לא אוכל.. לא אני...

וכך דיברנו על כך שהשיער הארוך הוא לא רק נחלת בנות. ונזכרנו בכל הבנים עם השיער הארוך שאנחנו מכירים, וכמובן, אחד מהם הוא הוא קורט קוביין. וגם כל הבנות עם השיער הקצר, כמו, למשל, הסבתא שלך. הסתכלנו על התמונות של אבא כשהיה לו שיער ארוך בזמנו. צחקנו על האנשים שלעיתים מתבלבלים בינך לבין אחותך, וחושבים שהיא בן ואתה בת. וכמובן, בעדינות גם הזכרתי לך , שגם לחברתך שהעלתה את הנושא, יש במקרה, שיער קצר...

האם הנושא לא עלה מאז? ברור שכן. מליון פעמים. וכל פעם חזרנו על אותם הדברים.

אחרי כמה זמן, אפילו אתה לעיתים התחלת לצחוק בתגובה לכל מי שחשב עליך שאתה בת (ואחותך בן), ולענות בשלווה: "אני בן".

וכן, אני יודעת, יש לא מעט אנשים שיחשבו שהקשר בין סוגיה זו לאמונתך בעצמך אולי רחוק, אבל לא אני...כזו היא אמא שלך... בשבילה, אמונות גדולות מתחילות כולן במעשים קטנים....

לבתנו: מתמרנת את עגלת הבובה

מאז שהתחלת ללכת לפני כמה ימים בודדים ממש, הבטחון שבו את הולכת מתעצם בקצב מדהים פשוט. יום אחד ניגשת לעגלת בובה מעץ (שלמזלנו, מצאנו במכירה יד שניה בגרושים), והתחלת לנייד אותה. את זה כבר ידעת לעשות. הגעת לקצה המרפסת. אני מיהרתי לקראתך כדי לסייע לך להסתובב. אך עוד לפני שהספקתי להגיע אליך, הסתובבת לך מסביב לעגלה, כאילו תמיד עשית זאת, והתחלת לדחוף את העגלה בכיוון השני. אה, וכל זאת, אחרי שעצרת מלכתחילה, ביוזמתך הבלעדית, בקצה המרפסת, לפני שהעגלה התחילה לרדת. ובעוד שאני נדהמת, מה שהפך למצבי הטבעי וגם מצבו של אביך, כמעט בכל הזמן שאנחנו לידך, את פשוט המשכת הסיבובים. הלוך ושוב. תקופת רגישות לתנועה (sensitive period for movement), אמרנו?

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים וארבעה ימים...

לבננו: מכינים בטון

אחרי שבילינו לא מעט זמן בחודשים האחרונים באתר הבניה שמול ביתנו, ועל הדרך, גם באתרי בניה נוספים, הייתה זו אך שאלה של זמן מתי תבקש להכין בטון בעצמך...

מזל שאבא קיים: חול, מים, מלט וחצץ... ויש לך בטון אוטנטי המוכן במו ידייך, בחצר ביתך...

לבתנו: קוראת ספרים

ספרים זה עוד נושא אחד שהיינו צריכים להתאים אותו בהקשר אליך, להיותנו משפחה עם ילד גדול יותר קורא, ובבעלותו לא מעט ספרים.

לאחיך בזמנו כמעט ולא הצענו ספרים בגיל זה.

וגם אז, רק ספרים עם דפים קשיחים...

משהו שהוא בלתי אפשרי בהקשר אליך...

והרי רק ברור... מכל הספרים, את מעדיפה, כמובן, את אלה שהם עם הדפים הרגילים...

עוד התמודדות אחת לא פשוטה...

לרוב, בינתיים, את רק מעבירה את הספרים ממקום למקום. מנסה גם לדפדף בהם, ומדי פעם גם מקמטת קצת את הדפים המועברים (על מה שמיד מגיעה תגובה מאחיך). אך די מהר עוברת מספר לספר.

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים וארבעה ימים...