לבתנו: שמיכת טלאים קייצית

לאט לאט נוצרה לה שמיכת טלאים קייצית בשבילך, מתוקה שלנו...

ניסיתי לחשוב עליך, על איורים שילוו אותך במשך תקופה ארוכה, על צבעים עליזים ומשכרים, בדיוק כמוך...

וזה מה שיצא...

שמיכת טלאים קשורה (summer tied quilt) פשוטה, עם הפתעה רקומה קטנה על הדרך...

GRATEFUL

A new adventure has just begun...
GRATEFUL...

You are more than welcome to drop by and join us...

בימים האחרונים, ביחד עם עוד יוצרים מוכשרים, יצאתי להרפתקאה חדשה..

GRATEFUL

רגעים יומיים של הודייה...

מזמינה בחום להצטרף אלינו...

לילדינו: על מריה מונטסורי

נועה ברקת כתבה רשומה ביוגרפית על מריה מונטסורי (Maria Montessori)...

וזו התגובה שמצאתי את עצמי רושמת לה:

"כבר כמה שנים מרתקת אותי העובדה שככל שנכתב רבות על הגישה, או יותר נכון, על מה שהפכו אותה להיות במשך עשרות השנים האחרונות, כמעט ותמיד נשמרת שתיקה בהסכמה לגבי האשה שמאחורי הגישה.

וזו אשה מרתקת במינה. מקדימה את זמנה בהרבה. יש סיכוי, שאפילו בפרספקטיבה של היום, אפשר עדיין לטעון שהיא מקדימה את זמננו.

יש לא מעט עובדות לגבי חייה שאינן ברורות, אך עדיין מרתקות. אותי לפחות. אגב, ככל הידוע לי היא כן הייתה הילדה היחידה להוריה. אבא שלה עם העבר הצבאי היה ממתנגדיה, אך אמה שלה דווקא תמכה בהחלטות הרדיקליות בכל הקשור לבחירת לימודיה. אגב, גם אמה הייתה אישה מיוחדת ומשכילה יתר על המידה, יחסית לתקופה שבה חיה.

הדבר המרתק ביותר אותי לפחות הוא אכן הסיפור האישי של מריה מונטסורי. בעיני, טרגי מאוד. אני חושבת שההחלטה היחידה שהייתה יוצאת דופן לדרכיה נגעה דווקא בהכי אישי שיש. ההחלטה למסור את הילד שלה, מריו, שגם ילדה אותו בסוד, לגידול במשפחה אומנה כמעט זועקת בניגודיות שלה לדרך שבה צעדה בדרך כלל. אגב, לא ידועה הסיבה לכך שהיא לא התחתנה בסוף עם ד"ר מונטסנו. וככל הידוע לי, הוא גם לא הכיר בבנם מעולם. האמיצים יותר מספרים שהיא החליטה להתכחש לבשר מבשרה כדי לא לפגוע בקריירה שלה שבאותה התקופה הייתה כבר בינלאומית. לי תמיד עברה המחשבה, האם לא היה מדובר פשוט בלב שבור של אמא, שלא יכלה לשאת פשוט את גידולו של פרי האהבה שאבדה. יש המספרים, אגב, שקרה בדיוק ההיפך - שההחלטה של שניהם לא להתחתן נבעה דווקא מאהבתם, ומההכרה בכך שאם יתחתנו, לא תוכל מריה מונטסורי להמשיך בדרכה המקצועית. מעין הקרבה של אהבתם למען האנושות. מעניין עוד יותר לחשוב, אם זו הייתה אכן החלטתה, והוא תמך בה כי אהב אותה. כך או אחרת. גם את עיקר הלימודים שלה, והיו לה תוארים לא מעטים, היא עשתה גם אחרי הפרידה מבן זוגה. מה שמזכיר קצת את מה שקרה עם אביה, אם לוקחים בחשבון שיכול והחלטתה לבחור במסלול מנוגד לרצונו, הייתה בגלל שרצתה "להוכיח לו" משהו.

כך או אחרת, מה שריתק אותי זה העובדה שבנה, שאגב, לאורך רוב חיה, רשמית היה מוכר כאחיינה, ולפי גרסאות אחדות רק בצוואה היא הכירה בו בפומבי, או רק כשביקשה לשחררו ממאסר בהודו כאזרח של מדינה אוייבת, לא רק סלח לה, אלא הפך ליד ימינה, לתלמידה הראשי, ולמי שתרם אולי הכי הרבה להפצת המסר שהביאה. מדהים, לא? לא פעם חשבתי על זה. איזה רוחב לב. איזו נדיבות. אגב, מספרים בלא מעט מקומות שהיא הייתה מגיעה לבקר אותו באופן רציף, אך לא ניגשת אליו, ומעולם לא הוצגה בפניו כאמו. ועדיין, מספרים שהוא תמיד הרגיש שזו אמו. מעניין גם שהיא העיזה להחזיר אותו אליה, כשהוא היה בן 15, וזה קרה אחרי שאמה נפטרה שתמכה בפירוד בין השניים. וגם כאן יש חילוקי דעות לגבי מי הגיע למי - חלק מספרים שהיא הגיעה אליו, חלק שהוא הגיעה אליה. מה שבטוח, שאחרי המפגש הזה דרכיהם שוב לא נפרדו.

זו אולי הביקורת הכי חזקה שיש למתנגדיה - איך אמא שנטשה את ילדה האישי יכולה להטיף בעד הכבוד לילד...

אגב, יש לא מעט סיפורים טרגיים בשושלת שהתירה אחריה. יש אומרים כאילו קללה רובצת מעל החיים האישיים שלה...

עוד כמה עובדות מעניינות:
היא לא התקבלה ישירות לבית הספר לרפואה, בגלל הווטו שהטילו, ולכן למדה בהתחלה מתמטיקה, פיסיקה ומדעים. רק אחרי התערבות כלשהי, יש אומרים של האפיפיור בכבודו ובעצמו, היא התקבלה לפקולטה לרפואה.

הקשר של מריה מונטסורי עם מוסוליני לוטה בערפל. לא בכדי, כמובן, שותקים מאמיניה לגבי קשר זה ונבוכים בכל פעם שהוא מוזכר. ובכל זאת, מוסוליני נלהב מגישתה והנהיג אותה בכל בתי הספר באיטליה במשך לא מעט שנים - יותר מעשור. רק כאשר דרש שהילדים ילבשו את המדים של הפשיסטים, ומריה מונטסורי סירבה, רק אז יזם השלטון את סגירת בתי הספר בן לילה. אגב, מעניין היחס שהיה לנאצים כלפיה - מצד אחד הם זיהו אותה לגמרי עם מוסוליני, מצד שני, דבר ראשון שעשו בפרוץ המלחמה, הוא לסגור בתי ספר מונטסוריים בגרמניה ובאוטסריה.

ואגב, מלחמות. היא חוותה מקרוב שלוש מלחמות. במלחמת הועלם השניה, היא נעצרה בהודו, לשם הוזמנה לתת הרצאות, כאזרחית של מדינה אוייבת, ביחד עם בנה. אגב, זה היה בהודו, במהלך שבע שנות (!) שהיא כתבה את מה שיהפוך אותה לאלמותית. חינוך לשלום כלל עולמי. למעשה, היא עשתה זאת בשבעון האחד עשר שלה, שככל הזכור לי הוא מעל למה שמוקצה לנו בכלל. מענינת ההקשה, נכון, נועה? אגב, בשלוש שנים שקדמו למותה היא הייתה גם מועמדת לפרס נובל לשלום.

ועוד דבר סימלי לא פחות (מספרים אגב שריאלית ככל שתהיה, היא האמינה מאוד בסימליות ) - היא לא דיברה אנגלית (בנה היה המתורגמן העיקרי שלה). מלבד הספרים שלה, ההרצאות שלה, למשל, וביניהן, ההרצאות בשנים האחרונות לגבי החינוך לשלום, נכתבו על ידי מי שנוכח בהרצאות. כל אלה מקשים מאוד להתחקות אחרי הכוונה המקורית שלה. ובעיני זה גם סימלי, "היא דיברה פשוט בשפה אחרת".

ולסיום, יש שתי ביוגרפיות:
http://www.bookdepository.com/Maria-Montessori-Rita-Kramer/9780201092271

וגם זה...
http://www.bookdepository.com/Maria-Montessori-EM-Standing/9780452279896

ובשתי הכתבות הבאות אפשר לשם שינוי קצת נשברת השתיקה לגבי חייה האישיים:

http://dumbofeather.com/blog/post/historical-profile-maria-montessori/

http://www.infactispax.org/volume5dot3/ThayerBacon.pdf
 
 ועוד משהו קטן לסיום...

הנה המילים שכתבה ביתו של מריו (Mario Montessori) על אביה ועל הקשר המיוחד שהיה לו עם אמו...

http://www.montessori-ami.org/montessori/mario.htm

לילדינו: מתקן למשחק

מאז שראיתי את המתקן למשחק (Waldorf Playstand) בפעם הראשונה, התאהבתי בו. היה זה לפני כמה שנים טובות. ובמשך החודשים האחרונים אני מתלבטת אם לבקש בנימוס מאבא להכין אחד כזה, או שמה מיותר ועמוס הוא לסביבה הביתית. לבסוף, כפי שכבר ניחשתם, החלטתי שאנחנו אכן זקוקים לאחד כזה.

ואני כל כך שמחה שכך החלטתי...

לפני הכל, אני פשוט אוהבת לראות את אבא יוצר משהו, ועוד יותר, כשהוא עושה זאת ביחד איתך, מתוק שלנו. דבר שני, החלטנו ליצור רק כחצי מהמתקן המקורי - סטנד אחד, עם חצי קשת מתפרקת, כדי לא להעמיס על החלל, וגם כדי בבוא הזמן, לספק רק תחילה למשחק הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), משהו שיגרום לניצוץ, אף גם לו יחייב הצמדות לגבולות למדי. הרבה שימושים אני צופה למתקן זה - גם תצוגה נאה לסצינות לא מחייבות, שיציתו את הדמיון (כך, למשל, התחלנו את השימוש במתקן); במה לתאטרון בובות, קיר של בית ומה עוד...

ומה שנפלא, שיד הדמיון נטויה לעוד הרבה שנים שיבואו...

לילדינו: זו פקודה!

יש מתנות שנקרות בדרכינו, ורק כעבור כמה שנים טובות, בהן בכלל שכחנו מקיומן, אנחנו נזכרים בהן מלאי תודה על כי פגשנו בהן בזמנו.

זו פקודה.

משפט פשוט, שכל קצין זוטר מיד לומד את כוחו. פקודה זו פקודה. מובנת היטב לשני הצדדים. משמעה לפקוד: כדאי לך לבצע אותה, כי אם לא - הרי אתה מודע היטב להשלכות מעשיך. משמעה למפקד: קל מאוד להסתתר מאחורי זה. קל מאוד להשתכר מהכוח הכמעט בלתי מוגבל שהיא מקנה לבעליה. קל מאוד לשלוף את השפן מהכובע במקום לבחור בדרך אחרת להשגת המטרה, שלעיתים תהיה גם מיוסרת ומלאת סיכונים שלא בהכרח יובילו לביצועה בפועל.

כשהחיים הובילו אותי בזמנו, במהלך שירותי הצבאי לפני כמעט עשרים שנים (האמנם?), לביצוע תפקיד מאתגר בסביבה מאתגרת לא פחות, הסיכויים שאשרוד בפועל לא היו גבוהים. אני זוכרת את השיחה ההיא אצל מפקד היחידה. "אם תהיה לך בעיה כלשהי, פיקודית או אחרת, הדלת שלי תמיד פתוחה לפניך". הרוח הסהרורית של בת עשרים וקצת ישר התקוממה. באותו הרגע ידעתי כי אין שום סיכוי שאפנה אליו, אם אכן אתקל בבעיה. הוא המשיך. "אם מישהו יערער אחרי הסמכות שלך, תזכרי כי ברמה הפיקודית את נמצאת מעל רוב החיילים ביחידה, יהיו הם קצינים או חיילים, ולכן את תמיד יכולה להזכיר להם שמילותיך פקודה באוזניהם". מבלי להתכוון לכך, באותו הרגע, קיבלתי את אחת המתנות המשמעותיות שאספתי בדרכיי בחיים אלה. כבר אז, עוד מבלי להכיר הרבה בעולם, הבנתי, שברגע שאצטרך להגיד למישהו כי עליו לבצע את מה שאני מבקשת (קרי דורשת) ממנו, בגלל שאני פוקדת עליו לעשות כן, איבדתי את כל הסיכויים לפקד עליו באמת. אם הפחד מהסמכות יוביל את צעדיו, סיכויים לא רבים שנגיע ליעד, ובשעת אמת, ככל הנראה, הוא גם לא יקשיב לי. לעומת זאת, אם אצליח ליצור הזדהות עם המטרה, או הסכמה חופשית באווירה לא מאיימת, ואם ארחיק לכת ואהיה יצירתית מספיק לגרום לדבר להגיע, כאילו במקרה, מהפקוד עצמו, אזכה גם בהגעה יעילה ליעד, גם בפקוד מרוצה, שאף חושב שהיה זה הרעיון שלו, וגם בידיעה, כי בשעת אמת יש סיכוי שלא אהלך לי לבדי, ויהיה מי שיתלווה אלי.

בפועל, הייתה אך פעם אחת שהסתתרתי מאחורי הכוח של הפקודה. היא הייתה מכוונת כלפי חייל שהיה במצב נפשי רעוע, בנפקדות (כך אומרים? אני כבר לא ממש זוכרת, לשמחתי) ארוכה מאוד, עם רגל אחת בכלא. בנסיבות ההן, כל האמצעים היו כשרים כדי לשמור אותו מפני המאסר. ובפועל, גם עזרו.

היה מה שהיה (מוזר לי אפילו לכתוב בקצרה על משהו שהיה קשור בשירות הצבאי שלי - גם נראה הזוי מעצם ההתרחשות, וגם כל כך רחוק מהמקום שלי עכשיו). קרה. למדתי. הנחתי בצד. ושכחתי.

אולי אי שם במהלך תפקידי הניהול שביצעתי לאורך השנים נזכרתי בחוכמה שרכשתי, אך כנראה, לא באמת.

עד שהפכתי להיות אמא.

עד שפגשתי את המורה הטוב ביותר שהיה לי אי פעם. אותך.

נסיבות לגמרי שונות. טרמינולוגיה שונה. כך גם התפאורה. אך הדמות שמסתכלת עלי במראה אינה שונה בהרבה.

ולשאלה: "אמא, למה אני צריך לעשות את זה?" (כמובן, בקונטקסט מתאים), לא הצלחתי ולו פעם אחת לענות: "כי אמרתי לך את זה". העיניים הכה מיוחדת שלך הן בגדר מגדלור מבחינתי. לעיתים, אני חושבת שהמצפון שלי לגמרי נבלע בתוכן. ובתפאורה המיוחדת שלעיתים אנחנו יוצרים בשבילך, כמו שני זרקורים לא טועים, הן מאירות את דרכינו ומכוונות אותנו.

החוכמה נשארה אותה החוכמה. לגרום לך להבין את המתבקש ממך ולהסכים לו, לבחור בחירה חופשית במסגרת הגבול שהותווה, ואפילו לחשוב כי הדבר מגיע ממך. והאביזרים שבארגז הכלים שלנו הם המילים (האם אי פעם נמעיט בערכן?), הסבלנות, הסתכלות בגובה עיניים ותוך כדי מתן כבוד אמיתי לך ולרצונותיך. מעין משחק שכזה שאנחנו משחקים. ככל שנשחק טוב יותר, עצם קיום המשחק לא יוודה לך.

וכשחיים לפי עקרונות אלה זמן מה, מתחילים להאמין בהם. מגלים כי למעשה אין כל דרך אחרת. כי חייבים לשחרר כדי לאפשר. חייבים לשחרר כדי לגרום לך להסכים. חייבים לשחרר כדי לאפשר לך לבחור. חייבים לתכנן מהלכים, להיות יצירתיים, להתאזר בסבלנות, ואז הכל מתאפשר. ואם לא, סימן שאולי כדאי לחשוב מלכתחילה, אם בכלל היה הצורך בכך.

כך עברנו צמתים רבים, שונים ומגוונים במהותם - השתתפות מרצון שלך בארגון הבית אחרי יום משחק פורה, עשיית עבודות שונות בבית, צחצוח שיניים פעמיים ביום, שיתוף אחותך במשחקיך. האמת, שעצם העובדה שכרגע אייני מצליחה להזכר בדוגמאות נוספות, אך מוכיחה עד כמה דרך זו הפכה לדרכינו. עד כי אנחנו לא שמים לב בכלל ליעדים שאנחנו משיגים באמצעותה.

ובכל זאת, הנה לך אחת הדוגמאות האחרונות. כבר כמה זמן אנחנו מתלבטים איך לאפשר את מעבר אחותך לחדרך. ואינני נכנסת כעת לכל ההיבטים היותר מורכבים (לאמא זו ושל אמא זו) של פעולה זו. מתמקדת אך בשיתוף שלך במעשה. שברנו את הראש על איך להציג לך את הנושא. לא רצינו לשאול אותך, כדי לא לקבל תשובה שלילית. לא רצינו להודיע לך, כדי לא לכפות עליך משהו שקשור למרחב האינטימי והמיוחד שלך, שאולי מנוגד לרצונך. לא רצינו לפתוח את הנושא לדיון, שוב כי לא ידענו לאן הוא יוביל אותנו. ואז, בפעם מי יודע כמה, נזכרתי בעברי מלפני כעשרים שנים. נזכרתי בכוחן של המילים, שאני כה מאמינה בו. ועשינו צעד קטן. בודד. התחלנו לקרוא לחדר שלך "חדר ילדים". ולחדר שלנו "חדר הורים". זהו. מבלי לדבר, לשאול, לדסקס. רק שינוי במילים. שינוי קטן לכאורה, שבפועל, כמובן, משנה את כל התפאורה שבבית. זרענו זרע והתאזרנו בסבלנות (אם הנסיבות היו שונות, בשלב הזה הייתי מתיישבת לי וסורגת, ממתינה).

ואחרי כשבועיים בלבד, זה הגיע.

כבר כמה זמן שאתם ישנים את שנת הצהרים שלכם יחד. לרוב, בחדר שלנו. ויום אחד שאלת: "אמא, מדוע אתם לוקחים בערב אותה?" חשבתי שלא הבנתי נכון: "לוקחים?".. ואז, עדיין לא מאמינה, המשכתי: "אתה מתכוון, מדוע אנחנו לוקחים את אחותך מחדר ילדים?" "כן", הגיעה התשובה המיוחלת. "האם אתה רוצה שהיא תישן איתך בלילה באותו החדר?" "כן". "האם אתה מתכוון, באופן קבוע?" "כן". ואז לפני שהספקתי להמשיך, חייכת חיוך רחב: "יש לי רעיון! אולי נעביר את המיטה שלה לחדר שלי?".. "או! אני חושבת שאז אתם באמת תוכלו לישון ביחד".

הנה לך הפתעה! גם אם מתוכננת מראש, עדיין לא חשבתי שהדרך תהיה קלה כל כך..

מאז אתה מסתובב שיכור מהרעיון. מוכן לבצע אותו באופן מיידי. על מה שהשבתי לך שנחכה קצת עד שאחותך תהיה מוכנה קצת יותר. או במילים אחרות, שלא נאמרו בקול רם, עד שנהיה בטוחים כי גם היא תרצה במעבר זה מרצונה החופשי. ואם יקח זמן, זה לגמרי בסדר. כי אז אתה תהיה להוט עוד יותר, מה שמראש יסייע ויקל על כולם.

ויותר חשוב מכל, אתה בטוח שהיה זה הרעיון שלך!

נפלאות ופשוטות דרכי החיים...

כל מה שנשאר, הוא רק לזכור את זה...

נ.ב. האם אפתיע אותך אם אומר כי לא שמעתי אותך ולו פעם אחת עונה למישהו ששאל אותך מדוע הוא צריך לעשות את מה שביקשת ממנו, "ככה"...? ולרוב, אתה מצליח להשיג את מבוקשך. משהו אכן מחלחל...:)

לבננו: בסוודר החום

אני חושבת שהגיע הזמן...

 אני בשלה מספיק...

 בהחלט כן...

ניסיתי לחזור על המנטרה מספיק פעמים כדי שגם אני אוכל להאמין בכך...

 ובסוף זה עבד...

 הסוודר הרציני הראשון שסרגתי בשבילך, אהוב שלי...

והפעם, השתמשתי בגזרה הקלאסית שכל כך למדתי לאהוב  Child's Placket-Neck Pullover, מבלי לשנות בה דבר. רק הוספתי כתפורים מקסימים בצורת חרוזים שביום גשום שלושתנו יצאנו לצוד מ"זה וזה" שבמרכז...

 ואולי בזכות הגזרה, ואולי בזכות החוט הכל כך נעים למגע ולעבודה (חצי חצי), וכמובן, בזכות מי שזכה ללבוש את הסוודר לבסוף, אני כל כך אוהבת את מה שידיי הולידו...

ותמונות אלה צולמו על גג אוניברסיטת חיפה...

אחרי הגיחה האחרונה למשהו שניסינו להתנסות בו - הצגות ילדים. ועכשיו ההחלטה ברורה - לבד מכמה אירועים בודדים, בודדים מאוד, לא  נבקר עוד באירועים המיועדים לילדים. באמת, לעיתים גם אני מרגישה נעלבת בשמך. מזל שעשינו זאת אך כמה פעמים בודדות...

 מה שכן, היה זה הבילוי של רק שנינו. ונהנינו מכל רגע...

ואני רק מקווה שתזכה ללבוש את הסוודר גם בשנה הבאה. ניסיתי לדאוג לכך באורך הסוודר והשרוולים. והאמת, לפחות כחודש לפני העונה הבאה, הדבר נראה מבטיח...

ואתה בן ארבע שנים וארבעה חודשים וארבעה שבועות

לילדינו: על חלה שלנו או על חיינו?

זה תמיד גורם לי לחייך איך ברגע שמבינים תובנה מסוימת לגבי החיים, לפתע רואים סימנים מאשררים לכך שתובנה זו באמת מתאימה לנו כמעט בכל פעולה יומיומית בחיינו...

הנה לכם מתכון לחלה (או ללחמניות)...

הפכתי שולחנות וכסאות למתכון המתאים לנו. ניסיתי כמה וכמה מתכונים - כולם טובים, אך לא היה אחד שתפש את כולנו. על הדרך גם הבנתי דברים מספר - למשל, קמח מלא, קמח כוסמין וקמח שיפון הם אכן קמחים מעולים ובריאים, אך אינם יכולים להכלל בחלה שלנו. אנחנו בעד הקמח הלבן - וכן, לקח זמן עד שהצלחתי להגיד זאת בקול רם..:)

בפועל, המתכון הנפלא מכולם, כזה שקל מאוד להכנה, מהר ונהדר, ויותר חשוב מכל, אחראי ללחמניות טריות וטיעמות, גם למחרת, היה הרבה יותר קרוב ממה שיכולתי לדמיין. לא עלה בדעתי אפילו לשאול את ריטה. וכמה שאני שמחה שהנושא בסוף עלה בינינו...

ועכשיו יש לנו חלה שלנו...

אם רק אזכור להזכיר לעצמי כי כל מה שאנחנו זקוקים לו אכן נמצא קרוב אלינו. כל מה שנשאר זה אך להבחין בו...

לבננו: מצית גפרור

אני מניחה שכבר גיליתם בשלב זה בעצמכם כי אבא ואני מאמינים גדולים בלאפשר לכם להתנסות תחת הפיקוח שלנו וללמוד תוך כדי ההתנסות, מאשר לאסור עליכם איסורים לא הגיוניים שבפועל אך יעלו את סף הסקרנות אצלכם ויפתו אותכם להתנסות מאחורי גבינו - מה שלבטח יוביל מהר מאוד למפגע בטיחותי זה או אחר. וגם יכרסם לעד באמון שאתם רוחשים כלפינו...

כמובן, הכל ברגע המתאים לכך בהתאם לשלב ההתפתחותי בו אתם נמצאים...

וכך הגיע הרגע בו שאלת שוב, אם אתה יכול להצית גפרור...

והפעם נענינו בחיוב...

כמה אושר וגאווה מילאו ברגע את עינייך....

כמובן, הגבול הותווה מיד - אך ליד מבוגר כלשהו שמודע לכך שאתה עומד להדליק אש לידו; כלומר הודעת לו על כך ושמעת ממנו תגובה חיובית על כך שהוא עומד לפקח עליך.

לילדינו: משחרור לפיקוח

יותר ויותר אני חושבת לאחרונה כי אחד השיעורים החשובים ביותר שהורות לימדה אותי, ואולי אף החשוב ביותר, הוא היכולת לשחרר...

המדובר לכאורה בפעולה פשוטה, אך בפועל זה אחד האתגרים היותר רציניים שהתמודדתי איתו בחיי...

ובאמת...

אין דבר מהותי יותר שאנחנו יכולים להעניק לילדינו מאשר לאפשר להם להתנסות ולהתפתח בדרך המיוחדת אך להם. כל מה שאנחנו יכולים לתרום להם כהורים בשנים רכות אלה הוא בגדר פיקוח בלבד. פיקוח לעומת שליטה. אך, השליטה הזו. אין אשליה גדולה יותר - בהורות או בכל מישור אחר...

כמה פשוט והגיוני. כמה קשה ומורכב לביצוע.

אך האמונה בחשיבות המעשה מחזקת אותי במאמציי הצולעים.

והמעשים היומיים שלכם מאשררים את הדבר. הנה, למשל, איכשהו עניין שטיפת הידיים אחרי החזרה מהטיול (כמו גם צחצוח שיניים ועוד המון דברים אחרים) הפך בשלב כלשהו למעמסה. בהתחלה היית רץ לאמבטיה מבלי כל תזכורת מבחינתנו. ואז זה התפוגג. אולי בגלל שאחותך לא ממש עוד בעניין, וגם איתה אנחנו פחות מקפידים בינתיים. לא יודעת. ואז התחלנו להזכיר. בהתחלה הקשבת. ואז הפסקת גם להקשיב. כך מצאתי את עצמי בגבול האדום הפנימי שלי שתמיד מתריע לפני שמשהו לגמרי לא בסדר בדרכי וכדאי מאוד שאזדרז לעשות שינוי. התחלתי להרגיש כשוטרת.

אחרי מחשבות מרובות בנושא נזכרתי בפתרון פשוט שהיה שם תמיד אל מול עיני. אני פשוט חייבת לשחרר. וכך עשיתי. מאותו היום הפסקתי להזכיר לך לשטוף ידיים אחרי שחזרנו הביתה. כל מה שעשיתי הוא להודיע לך כי אני הולכת עכשיו לשטוף ידיים בעצמי. דוגמא אישית! כמה פשוט וכמה קל לשכוח את זה. כמה כוח יש במחווה יסודית זו במיוחד בשנים בהן החיקוי הוא כה עוצמתי. והנה הנס. "אמא, אני גם רוצה. חכי לי". "בבקשה, מתוקי, אתה מוזמן להצטרף"...

לבתנו: בסוודר וורוד

 ככל שמתקרב החורף, אני מתחילה לחשוב על איך אוכל לחמם את האהובים שלי...

השנה החלטתי לנסות משהו אחר - לסרוג בשבילך סוודר מחוט כתנה. ניסיתי לתת הזדמנות נוספת להכין בשבילך אך דברים טבעיים, ולכן לא רציתי להשתמש בחוט מעורב, בו מתערבבים יחדיו צמר ואקריליק. ולכן החלטתי לסרוג סוודר זה, ולקוות שבנוסף לאפודת חורף, יוכל לחמם אותך מספיק בימים הקרים באמת, אך גם לא להיות חם מדי בימי החורף הרגילים שלנו.

 התאהבתי בגזרה זו ברגע שגיליתי אותה.

גזרה של פעם עם הוראות לא פשוטות. וכמובן, דחיתי את קריאת ההערות עד שטעיתי בעצמי ונאלצתי לפרום חלק מהסוודר, אחרי שהחכמתי, קראתי והבנתי היכן הטעות. תזכורת לעצמי - לעשות זאת בסדר הפוך בפעם הבאה...

מה שמעניין מאוד בסריגת סוודר זה הוא כיוון הסריגה - מלמטה למעלה. ועדיין, פשוט ונפלא...

כמובן, הוספתי עוד אורך לשרוולים בתקווה שיספיק גם לאביב ואולי גם לסתיו...

ואולי רק לסיום - כמה נהדר שלא יצא הסוודר הזה, אי אפשר לומר שהוא פרקטי מאוד...:)

כראה בשנה הבאה לא יהיה מנוס משילוב בין צמר לאקריליק...

ואתה בן ארבע שנים ושלושה חודשים ושבועיים, ואת בת שנה ושלושה חודשים ושלושה שבועות...

לילדינו: בחצר ביתנו - הפרחים בסוף הסתיו

הסתיו והחורף מתחלפים ביניהם...

בן חצב יקינתוני מתחיל להשמיע קול...

ונרקיסים, לעומת זאת, בשיא פריחתם, הלא בצדק קצרה מאוד...

לבתנו: באפודת החורף

חיפשתי וחיפשתי אחרי גזרה לאפודת חורף בשבילך, ולא הצלחתי למצוא משהו שאהבתי.

ואז חשבתי לעצמי...

מדוע שלא אנסה לסרוג לך משהו ללא גזרה???

המחשבה הייתה אולי גדולה למדי, וקצת נבהלתי מעצם המעוף.

לבסוף, נזכרתי ב Child's Placket-Neck Pullover שכל כך אהבתי. וישירות הרגשתי שקל לי יותר לנשום.

כל מה שאני אוהבת מצוי בגזרה זו - סריגה מעגלית, ללא תפרים, חישובים נוחים למידות שונות, וקדימה, למסרגות...

בגדול, סרגתי על פי ההוראות, מבלי להוסיף שרוולים, וגם הוספתי לאורך. ומקדימה הוספתי צמה.


התוצאה נהדרת - גם אפודה מקסימה, וגם מחממת את מי שלעולם תחמם את ליבי...

ואת בת שנה וחודשיים וארבעה שבועות...

לילדינו: ארנק

כבר כמה זמן רציתי לתפור לעצמי ארנק (כמו גם את הכובע, שגם שנה לאחר מכן עוד לא הגעתי לתרום מזמני היקר לכך). והפעם המציאות דחקה בי לעבור משלב התכנונים והתירוצים למעשה.

אני אוהבת מאוד את מה שיצא!!!

אך לא בטוחה שאעשה זאת שוב בזמן הקרוב, אלא אם אהיה חייבת. לא היה פשוט לתפור כל כך הרבה שכבות יחד מבלי שמכונת התפירה תשתגע...:)

ומי שירצה קצת הנחייה בתפירת ארנקים, יוכל לבקר כאן וכאן.

.

לילדינו: צילום משפחתי בציור

 זה היה המעט במועט שיכולנו לחשוב עליו לשלוח עם ויקה מעבר לים...

קצת מאיתנו שיתארח אצלה עד הפעם הבאה...

 כמה שאני אוהבת את אבא מצייר...

לילדינו: ברכת המזון

היכול להיות שלא סיפרתי לכם על ברכת המזון שלנו???

בכל מקרה, לא הצלחתי לאתר את הפוסט, על אף החיפושים המעמיקים. ובשל חשיבות הנושא, החלטתי לעשות כן שוב. אנא קבלו את התנצלותי מראש, אם כבר קראתם את מה שיאמר כאן...

אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלנו עם המסורת המבורכת הזו שלנו. יכול להיות שזה התחיל עוד לפני שאת, מתוקתנו, הצטרפת אלינו. אולי זה התחיל במקביל לקבלת השבת שהנהגנו אי שם כשהיית בן שנתיים. כך או אחרת, כשהארוחות המשפחתיות שלנו התעצבו פחות או יותר למשהו עם התחלה ועם סוף, התחלנו להדליק נר למשך כל ארוחה, ולברך בשירה לפני התחלתן.

אחרי תקופה די ארוכה, בה עשינו כך, לפתע ביקשת להפסיק. בהתחלה, רק את הברכה ששרנו. ולאחר מכן, גם לא להדליק נר. ואולי, בסדר ההפוך. ניסיתי בעדינות להניע אותך מהחלטתך. ניסיתי להמשיך לשיר רק אני. או להדליק בעצמי מבלי לבקש ממך לחכות לשני סממנים אלה המסמנים את תחילת הסעודה. בהתחלה הצלחתי. אך בסופו של דבר, עדיין ביקשת להפסיק עם הכל, ולגשת ישירות לארוחה. וכיבדנו את החלטתך. כמו בכל מנהג, איננו מאמינה בכפיית מסורות, ואם אין רצון, כנראה המועד או התוכן לא מתאימים לעת עתה. וזה בסדר גמור.

וכך עבר לו כמה זמן... אולי שבועות... אולי חודשים... אני זוכרת שעבר לא מעט זמן...

עד שלפני כחודשיים בערך, אי שם בשולי הקיץ, בתחילת הסתיו, סעדנו לראשונה עם חברינו המקסימים שבהם התברכנו בקיץ האחרון. ולפני ארוחת הערב הטעימה, הם... הדליקו נר, ואז הם שרו ברכה. היית מהופנט, מתוק שלנו. הזכרון של הברכה שלנו התפוגג לך. אך עתה, כנראה, הקרקע הייתה פוריה שוב לזריעה מחודשת של מנהג חדש נושן.

כבר למחרת ביקשת להדליק נר. וברגע שהתחלנו גם לשיר את ברכת המזון שלנו, שאותה אתה מכיר בעל פה, גם אחרי שלא שרת אותה במשך זמן רב, ואם היו מילים שנשכחו, הן חזרו להן במהירות בזק, עיניך נצצו את הניצוץ הכה מיוחד שלהן. התחברת לכך חיבור חזק, מתוקי.

מאז זרמו די הרבה מים בנהר. במשך תקופת מה החזקנו גם ידיים בעת ששרנו את הברכה, תוספת מקסימה שאמצנו גם מנתיבה. תקופה מסוימת גם הרמנו את הידיים המשולבות בסוף הברכה, כמו שביקשת לעשות. אחרי כמה זמן, רק שרנו, מבלי להחזיק ידיים. את, מתוקתנו, גדלת לתוך הברכה שלנו וגם השתתפת בה בהתאם למה שהתאים לך - לעיתים החזקת ידיים, לעיתים הרמת אותן, לעיתים גם שרת, לעיתים ביקשת לשיר את הברכה, ולו כדאי להרים ידיים, אינספור פעמים במשך הארוחה.

מנהג זה מיוחד מאוד בשבילי. ואני מוקירה את העובדה שהוא חלק מחיינו. יש משהו מיוחד בעצירה רגעית במשך סדר היום העמוס התרחשויות ובתפילה קצרה זו. יש משהו בהכנה מיוחדת זו לקראת הסעודה. יש משהו בעשייה שביחד. יש משהו במילים הפשוטות של ברכתנו המסכמות בפשטות את שרשרת המזון שהתברכנו בו. יש משהו מעשיר בלהמתין עוד קצת, גם אם מאוד רעבים, ואולי, אחרי טעימה קטנה מהאכול, אם ממש לא יכולים להתאפק, ובחזרה, גם אם מכנית, אחרי הברכה. יש משהו מעמיק בלהתאסף יחד במאמץ משותף. יש משהו בהקשבה. יש משהו באור נר מרצד שמזכיר כי לעולם יהיה אור. יש משהו בטקסיות החוזרת על עצמה לפחות שלוש פעמים ביום. ברגע נוצר הקסם.

ואפילו אבא, שבהתחלה קצת פקפק במנהג החדש שלנו, מצטרף יותר ויותר לשירה...

הברכה שאנחנו כה אוהבים היא ברכת המזון מהדיסק "שיר מבוקר עד ליל" של "מוסיקה אורגנית". הנה המילים, בשינויים קלים.

לבננו: יומיום

 וכך נראית גדר שלנו אחרי בוקר של יצירה...

 תענוג...

ואתה בן ארבע שנים וחודשיים...

לילדינו: סוכות 2011

איזה כייף היה השנה, במקום לשבור את הראש (בשמחה, כמובן) על איך תראה הסוכה שלנו, פשוט להוציא את כל הבדים ששמרנו מהשנה שעברה ולגשת ישירות למלאכת הבניה...

גם השנה נהגנו לפי המסורת שיצרנו לעצמנו, להכין אך את הקישוטים שאתה, מתוקי, מסוגל להכין בעצמך.

ועדיף שיהיו אלה קישוטים שנוצרו מהמוצרים מהטבע, או ממוחזרים, ובסיוע כלים שאתה, מתוקי, יכול בקלות להשתמש בעצמך.

וכך נוצרה לה עוד מסורת - כמה ימים לפני ערב החג, בדרך כלל בערב, אחרי המקלחת, או אם יכולנו, אז במהלך היום, יצרנו לנו קישוט אחד. לרוב אני רק הראתי את מה שהתכוונתי ליצור, ואתה פעלת כראות עיניך. יצרת משהו דומה...

או מקורי לגמרי... משל עצמך...

וכך נוצרו להם מוביילים מגלילי נייר טואלט צבועים, חוט סריגה וענף...

ושרשראות דגלי לבד ממשולשי לבד שגזרת, ותפרת בחוט רקמה...

פנסים סיניים מנייר...

ושרשראות מטבעות נייר...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש, ואת בת שנה וחודש ושלושה שבועות...

לבננו: אוהל בחצר ביתנו

הכל התחיל מכך שכמה שלא ניסינו, לא הצלחנו להרים את עצמנו לנסוע לישון באוהל.

אז חשבנו על פתרון - מדוע לא להקים אוהל בחצר ביתנו ולאפשר לפחות לחצי משפחתנו לישון בו...

האם כדאי לציין כי האוהל נשאר עומד גם כמה ימים (או שבועות?) לאחר מכן - מרוב התלהבות כל הזמן ביקשת להרכיב ולפרק אותו... כמעט לגמרי בעצמך...

ואתה בן ארבע שנים וחודש...

לבננו: מגדל וורוד-4

אחת הווריאציות של המגדל הוורוד (The Pink Tower) היא לבנות את המגדל כך שרק שתי הצלעות של כל הקוביות מיושרות. כך עושים כשבאצבעות היד הלא דומיננטית מיישרים בהתאם כל קוביה ברגע שמניחים אותה על זו שלפניה. היד הדומיננטית מחזיקה בקוביה כרגיל מלמעלה. לאחר מכן לוקחים את הקוביה הכי קטנה ומעבירים אותה על השביל שנוצר בשתי צלעות של כל קוביה. הכוונה היא הדגמה חושית של הבדל זהה בין כל הקוביות.

לבננו: אם אתה לא יודע משהו, אתה לא עושה אותו

שוב ושוב אני מזכירה לעצמי...

אם אינך רוצה לעשות משהו, והסיבה לכך אינה נעוצה בעייפות או במשהו פשוט אובייקטיבי אחר (כמו, למשל, משהו אחר מעניין אותך באותו הרגע), אתה נוהג כך מסיבה פשוטה.

פשוט...

באותו הרגע, אינך יודע איך לבצע את הדבר...

גם אם רק אתמול עשית זאת על הצד הטוב ביותר...

כמה פשוט וכמה קשה לנו, המבוגרים, לזכור זאת...

למידתכם מיוחדת במינה, הדרגתית, לא תמיד מעגלית, אך לעולם כנה ואמיתית.

וכמה שאני יודעת זאת, עדיין, אני צריכה להזכיר זאת לעצמי די לעיתים תכופות.

עולם המבוגרים כל כך אינטנסיבי ודורש, שלרוב, נגמרת להם הסבלנות ללמד בעת שנראה להם שהמתלמד היה אמור כבר להפנים את השיעור הנלמד, על אחת וכמה, אם כבר הצליח בביצועו בעבר. שוב, הטעות הנפוצה, להסתכל על העולם המרתק של הילדות דרך זכוכית מגדלת של עיני המבוגר.

אני מקווה שאנחנו משרים עליך אווירה קצת אחרת. וגם אם לעיתים נגמרת גם הסבלנות שלנו, לרוב, אני מקווה שאתה יודע כי אם תזדקק, לעולם נוכל לסחוב אותך על גבנו, גם אם אתה כבר יודע ללכת בכוחות עצמך. ולו כדי שתוכל לנוח רגע כדי לקחת נשימה חדשה...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש...