יום ראשון, 24 ביוני 2012

לילדינו: אם לא נעים לכם - תתרחקו, או עוד מחשבות על אלימות

ככל שעובר הזמן, יותר ויותר אני מאמינה בכך כי אכן, לפחות בעיני, אנחנו נולדים עם רפלקס מובנה, או משהו דומה לכך, להגיב באלימות כלפי האלימות או כלפי הכאב המופעלים כלפינו. מה שמחזק אותי באמונתי זו היא את, לצערי, מתוקתנו. ככל שכואבת לך יותר הבטן, או כל דבר אחר שהופך אותך מבפנים, את גם מכאיבה לי בחזרה. צובטת, נושכת, שורטת. מימיך הראשונים ממש. משום מה, הדימוי הישיר שבא לליבי הוא צירי לידה, החזקים שבהם, שבמהלכם, כדי להקל על הכאב, נשים תופשות בחוזק רב, נועצות את ידיהן ממש, בכל שנמצא בסביבתן - תהיה זו יד בן זוגן, קיר או מעקה מיטה.

ככל שעובר הזמן, כבר כמעט שנה מהפעם האחרונה שדיברתי על כך על גבי דפים אלה, אני יותר ויותר נוכחת כי אחד האתגרים היותר קשים שחוויתי בהורות, הוא להנחיל לך, מתוק שלנו, את המנהג שלא להגיב באלימות כלפי אלימות. אוך, כמה שזה קשה!!! על כל עשר פעמים בהן אתה מגיב באלימות, וגם מנמק אותה בכך שקודם הופעלה אלימות כלפיך, אולי, אולי תקרה פעם אחת, בה תגיב בדרך אחרת. מבחינתי, זו נקודת אור. ועדיין, אחד הדברים היותר קשים לי לצפייה בהם, הוא התנהגות אלימה כלפי מישהו. אחד השדים האיומים יותר החיים בתוכי, הוא לא להגיב באלימות אימפולסיבית כלפיך, כשאתה נוהג כך כלפי אחותך. אחד האתגרים היותר מאתגרים שעברתי, הוא ללמוד לשלוט בשד זה. אחת האמונות שלעיתים קשה לי יותר לאחוז בהן, היא להאמין כי פעם הנוהג של לא להגיב באלימות כלפי אלימות יהיה מושרש בתוככם עד כדי כך, שלא תצטרכו אתם בבוא הזמן להלחם בשד דומה שלכם.

ככל שעובר הזמן, אני מאמינה יותר ויותר כי אי אפשר להסביר למישהו שקיימת בידיו האפשרות שלא לנהוג בדרך מסוימת, מבלי לנסות להציע לו ולו חלופה אחת אפשרית אחרת שתוכל לדעתנו להתאים לו. להכנס לרגע לנעליו, לדמיין את מה שהוא חש בתוכן, ולנסות לצעוד בנעליו אלה בדרך שאולי גם הוא יוכל למצוא את עצמו צועד בה. אין זו חוכמה לציין אך כי אין הוא יכול לנהוג בדרך כלשהי. התלבטנו רבות על מהי הדרך שנמליץ לך לנהוג בה, בעת שתחווה אלימות כלפיך. לרוב, כשאני מוצאת את עצמי בצמתים כאלה, אני מנסה להבהיר לעצמי מהו הדבר החשוב ביותר שהייתי רוצה להסביר לך, מעין עקרון על שכזה, שיאיר באור זרקור חזק את דרכי התנהגותך במצבים דומים, ויסייע לך בנקל להעדיף התנהגות אחת על פני אחרת, ואף לבחור בפתרון יצירתי עצמאי אחר, שונה מזה שהצענו.

כשמישהו מפעיל אלימות כלפיך, הדבר הכי חשוב בשבילי הוא שלא תפגע. בכל גיל, בכל סיטואציה, בכל סיפור שניסיתי לחבר לעצמי, זה הדבר הכי חשוב שרציתי שיקרה. מרגע שהגדרתי יעד זה, הכל התבהר.

 וכך נולדה המנטרה שכבר כשנה אנחנו חוזרים אחריה לפחות כמה פעמים ביום.

אם מישהו מכאיב לך, קודם כל, תתרחק.
ורק אז תעיר לו על כי הכאיב לך ותנסה לדבר איתו.
אם הוא ממשיך להכאיב לך, תקרא לסיוע (בשלב זה, הקריאה מופנית למבוגר).
על פניו, נראה זה פתרון פשוט. בפועל, אם לחזור לשורות הראשונות שכתבתי, דרך התנהגות זו מנוגדת מאוד לטבע השרדותי שלנו. אין זה המקום להעמיק עד כמה עצוב לחיות בעולם, בו כך מתנהגים הדברים. כמה מוזרה העובדה שלפחות לך, אנחנו כל הזמן צריכים להזכיר כי אם מכאיבים לך, כדאי שתתרחק. לרוב, אתה פשוט נשאר במקום בו היית. זה המצב. מה שחשוב יותר הוא שכמה שלא חשבתי על הנושא, שוב ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה. העיקר שתהיו שלמים. תרתי משמע. גם אם לא יהיה מדובר במעשה אלימות, העיקר שתפנימו כי לעולם תהיה בידכם האפשרות להתרחק ממשהו שלא נעים לכם, ממשהו שלא תהיו מעוניינים לקחת בו חלק. לעולם בחירה זו תהיה נתונה לכם, גם בימים סוערים של התבגרות, גם בלחץ חברתי כזה או אחר, גם כשתהיו קטנים, וגם כשתגדלו, גם אם כל העולם יצפה שתתנהגו אחרת. פעם, מתוך תבונה מדהימה של הילדות, שיתפת את אבא בכך שאתה חושב שמי שהכאיב לך ידע שהוא מכאיב לך וגורם לך למשהו לא נעים, ועשה זאת בכוונה. על כך השבנו, כי מה שהכי חשוב בכל סיטואציה הוא כי תשמור על עצמך. אי אפשר יהיה להפוך את סדר הדברים אם תפגע, או אם תקח חלק במעשה שלא לליבך. אי אפשר יהיה להתדיין עם הפוגע וגם להשלים איתו, אם תפגע. כך או אחרת, מה שהכי חשוב, הוא כי קודם כל תתרחק. ואז תפעל באמצעות מילים בלבד.

 אנחנו שלמים מאוד עם הנחיה זו. אינני דואגת שלא תלמד להגן על עצמך, כשבאמת תצטרך לעשות כן. לא זאת הייתי רוצה ללמד אותך. לא מלחמה הייתי רוצה כי תכיר בעולם בו הפכה היא לחלק ממנו, אלא שלום שאותו לרוב תצטרך ליצור בעצמך.

 נ.ב חשוב לי להבהיר, כי השימוש במושג "אלימות" בא אך כדי לשתף במחשבותיי בנושא זה. איננו נוהגים להשריש מושג זה בשפת היומיום שלנו. וגם, ברור כי הכוונה לכל אלימות באשר היא - פיזית ומילולית.

תגובה 1:

Alma's californian diary אמר/ה...

אוי יקירתי, אני בדיוק יושבת וקוראת על הנעשה בארץ בעיתון, ובמוחי עוברות הרבה מאוד מחשבות על אלימות ועל איך להמנע ממנה ולמנוע אותה, ואני קוראת את התגובות האלימות של כתבים ושל מגיבים שמעציבות אותי עד מאוד, ואז פותחת את הבלוג שלך ומוצאת מילות חוכמה ונחמה, בזכות אנשים כמוכם ששמו להם למטרה ללמד ת ילדיהם דרכים אחרות יש עוד תקוה

Related Posts with Thumbnails