לבתנו: מגלה את האדמה

כל גילוי חדש שלך הוא כמו קסם בעיני.

מאז שהפכתי להיות אמא, אני יותר ויותר מתחברת לדרך לימוד טבעית ובלתי אמצעית...

כזו שמאפשרת לכם לגלות את העולם מסביבכם בקצב המתאים אך לכם...

בקסם השמור רק בשבילכם...

בהקשרים המתגלים אך על ידכם...

עם כמה שפחות עזרה והכוונה מצידנו. רק בתשובה למתבקש מכם...

ובכל פעם בה אתם מאפשרים לנו לחזות בגילויכם החדש, להתבונן בכם מתמכרים להזדמנות החדשה, מתקדמים במקצב הטבעי הנקבע אך לפי פעימות ליבכם, אני נפעמת מהתרגשות ומתמלאת באסירות תודה אינסופית.

וכך את מגלה את סודות האדמה.

בדיוק כמו אחיך, את מסוגלת לשבת ולחקור אותה פרקי זמן ממושכים מאוד. כל כך הרבה חוויות חושיות במחווה קטנה זו. כל כך הרבה קסם וחיבור לעמוק ולאמיתי מכל.

מעבירה אותה ממקום למקום...

ממלאת חופן ומרוקנת על כתפיך. למעלה למטה. נעלמת בין חלקיקיה הקטנים. כמעט לא נושמת...

או עושה בה כל דבר אחר.

מרוכזת מאוד. לרוב, עם לשונך המתוקה בחוץ. לא שמה לב לדבר מסביבך. נעלמת לתוך המקצב המדיטטיבי של הלימוד, של התחושה, של ההתמסרות.

ואני מתבוננת...

נ.ב. את בת עשרה חודשים ותשעה ימים...
>

לבננו: ניהול מו"מ

אנחנו מבלים כהרגלינו מדי אחר הצהרים כמעט במגרש המשחקים שבפארק. אתה משחק עם ילדה גדולה ממך בשנה שנתיים, שרק עתה הכרת. אני בצד, במרחק מה ממך, יושבת ליד אחותך שחוקרת בהתלהבות שקטה את החצץ שמסביבה.

והנה דו השיח שאני עדה לו:

אתה: אני יכול בבקשה לקבל את הכוס האדומה שלך?

הילדה: לא.
אתה: למה לא?
הילדה: ככה.
אתה: אני יכול לקבל את הכוס האדומה?
הילדה: אני נתתי לך את הסגולה.
אתה: אבל אני צריך את האדומה.

כעבור כמה דקות...

אתה: אמא, היא לא מוכנה לתת לי את הכוס האדומה שלה.
אני: מתוקי, אולי היא מעדיפה שהכוס האדומה תשאר אצלה. היא נתנה לך את הסגולה.
אתה: אבל הסגולה לא מתאימה לי. אני צריך את האדומה כי היא גדולה יותר.
אני: אם כך, אולי תבקש מהילדה.
אתה: ביקשתי, והיא לא רוצה לתת לי.
אני: אולי תבקש שוב?
אתה: אמא, תבקשי את.
אני: את יכולה בבקשה לתת לו את הכוס האדומה?
הילדה: לא.
אני: צ'ופו, ביקשתי. היא מחליטה להשאיר את הכוס האדומה אצלה.

אחרי כמה רגעים, אתה מנסה להושיט יד לקחת את הכוס האדומה מהילדה, אך הילדה החביאה את הכוסות מאחורי גבה.

עובר עוד רגע ואז:

אתה: אולי תתני לא את הכוס האדומה רק לקצת זמן?
הילדה: לא.
אתה: אולי רק שאני אמלא אותה פעם אחת בחצץ ואחזיר לך.
הילדה: טוב. קח.

הילדה מושיטה לך את הכוס האדומה שהייתה אצלה, ומיד לוקחת את הכוס הסגולה ממך. אתה, לא מופתע בכלל להסכמתה הפתאומית של הילדה, שלא כמו אמך, ממלא את הכוס האדומה בחצץ ולאחר מכן מחזיר אותה לילדה. כפי שהבטחת.

אתה: אני יכול לקבל את הכוס הירוקה?
הילדה: לא.
אתה: למה לא?
הילדה: ככה.
אתה: אולי אני יכול לקבל אותה רק לפעם אחת?
הילדה: טוב...

ושיתוף הפעולה מתחיל...

אני נפעמת לאור ניהול עקבי והוגן של מו"מ על ידך, לאור אמונתך העדינה בכך כי שיתוף פעולה תמיד אפשרי, לאור הידיעה כי מקרים מצליחים אלה מתרחשים באותה התדירות כמעט כמו אלה המצליחים פחות, אך מה שמשנה בסוף הרי זו העובדה שהם התרחשו ולו פעם בודדת אחת. הרושם החיובי שיישאר לך יימשך עוד זמן רב. החיזוק שתקבל יאפשר לך לנסות שוב, גם כשהצד השני יקשה עליך יותר...

לבתנו: מושיטה את ידך והולכת

בצעדיך הראשונים, רחוקים מלהיות יציבים, אין כל יעד שאינך יכולה להגיע אליו. אך את זה כבר ידענו. זוהי דרכך לשם שכה מאפיינת אותך. שכה מייחדת אותך. מושיטה יד לכל הנמצא סביבך. אם כי רק למי שאת אוהבת וסומכת עליו. בין אם זה אבא או אני. או חבר וותיק. או אדם זר בעולם זה, אך כנראה מוכר היטב מעולמות שלפני. בוחרת בבטחה את האצבע האהובה עליך. האמה. אוחזת חזק. ומתחילה לצעוד. מעולם לא ניסית לתפוש את התומך בשתי ידיך. על אף הסיוע הגדול יותר כנראה ליציבותך. רק ביד אחת.

מושיטה יד.

מחווה פשוטה שכזו.

אך מלווה בכל הרבה מאפיינים. בכל הרבה צבעים. בכל הרבה תיאורים המיוחדים רק לך.

מחווה קטנה שכזו.

אך נסמכת על בטחון עצום בכך שתמיד יהיה שם מישהו שיושיט לך יד בחזרה.

ולו רק אצבע אחת.

תודה לך שאת סומכת עלינו כל כך!!!

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבוע...

לבתנו: בשמלה עם נקודות

ואיך שאבא הטיב לציין... הסיבה האמיתית לתמונות אלה היא למעשה...

השמלה הזו...

אז כן, החלטתי לנסות את מזלי בתפירה קלה בשבילך. אין התחייבויות. רק מה שיבוא בדרך...

והשמלה הראשונה היא Sweet Little Dress, גזרה מעולה, קלאסית ומקסימה. והיה כל כך כייף לתפור אותה בשבילך. ועוד יותר מיוחד לראות אותה עליך...

נ.ב. ובתמונות את בת עשרה חודשים ושבוע...

לבתנו: מובילה עגלה

כשיצאנו לטיול באותו היום, ואחיך ביקש לצרף את העגלה האהובה עליו, חשבתי שלפנינו טיול שגרתי שלנו.

פנינו לדשא או למגרש המשחקים שבמרכז.

מה רבה הייתה התפלאותי כשברגע שירדת מהעגלה שלך, ישירות ניגשת לעגלה של אחיך...

ובמקום לחקור אותה, כפי שאת מרבה לעשות, התחלת...

לנייד אותה!

הייתי בטוחה כי תוכלי לעשות זאת אחרי שתהיה יותר יציבה בהליכתך. אחרי שתלכי ללא תמיכה. חה!

בפעם מי יודע כמה אפשרת לנו להציץ לתוף האישיות הכה מיוחדת שלך.

הלכת עם העגלה מבלי לעצור לרגע הלוך ושוב, למעלה למטה, ימינה ושמאלה. פשוט מדהים!!!

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבוע...