לבננו: בסוודר החום

אני חושבת שהגיע הזמן...

 אני בשלה מספיק...

 בהחלט כן...

ניסיתי לחזור על המנטרה מספיק פעמים כדי שגם אני אוכל להאמין בכך...

 ובסוף זה עבד...

 הסוודר הרציני הראשון שסרגתי בשבילך, אהוב שלי...

והפעם, השתמשתי בגזרה הקלאסית שכל כך למדתי לאהוב  Child's Placket-Neck Pullover, מבלי לשנות בה דבר. רק הוספתי כתפורים מקסימים בצורת חרוזים שביום גשום שלושתנו יצאנו לצוד מ"זה וזה" שבמרכז...

 ואולי בזכות הגזרה, ואולי בזכות החוט הכל כך נעים למגע ולעבודה (חצי חצי), וכמובן, בזכות מי שזכה ללבוש את הסוודר לבסוף, אני כל כך אוהבת את מה שידיי הולידו...

ותמונות אלה צולמו על גג אוניברסיטת חיפה...

אחרי הגיחה האחרונה למשהו שניסינו להתנסות בו - הצגות ילדים. ועכשיו ההחלטה ברורה - לבד מכמה אירועים בודדים, בודדים מאוד, לא  נבקר עוד באירועים המיועדים לילדים. באמת, לעיתים גם אני מרגישה נעלבת בשמך. מזל שעשינו זאת אך כמה פעמים בודדות...

 מה שכן, היה זה הבילוי של רק שנינו. ונהנינו מכל רגע...

ואני רק מקווה שתזכה ללבוש את הסוודר גם בשנה הבאה. ניסיתי לדאוג לכך באורך הסוודר והשרוולים. והאמת, לפחות כחודש לפני העונה הבאה, הדבר נראה מבטיח...

ואתה בן ארבע שנים וארבעה חודשים וארבעה שבועות

לילדינו: על חלה שלנו או על חיינו?

זה תמיד גורם לי לחייך איך ברגע שמבינים תובנה מסוימת לגבי החיים, לפתע רואים סימנים מאשררים לכך שתובנה זו באמת מתאימה לנו כמעט בכל פעולה יומיומית בחיינו...

הנה לכם מתכון לחלה (או ללחמניות)...

הפכתי שולחנות וכסאות למתכון המתאים לנו. ניסיתי כמה וכמה מתכונים - כולם טובים, אך לא היה אחד שתפש את כולנו. על הדרך גם הבנתי דברים מספר - למשל, קמח מלא, קמח כוסמין וקמח שיפון הם אכן קמחים מעולים ובריאים, אך אינם יכולים להכלל בחלה שלנו. אנחנו בעד הקמח הלבן - וכן, לקח זמן עד שהצלחתי להגיד זאת בקול רם..:)

בפועל, המתכון הנפלא מכולם, כזה שקל מאוד להכנה, מהר ונהדר, ויותר חשוב מכל, אחראי ללחמניות טריות וטיעמות, גם למחרת, היה הרבה יותר קרוב ממה שיכולתי לדמיין. לא עלה בדעתי אפילו לשאול את ריטה. וכמה שאני שמחה שהנושא בסוף עלה בינינו...

ועכשיו יש לנו חלה שלנו...

אם רק אזכור להזכיר לעצמי כי כל מה שאנחנו זקוקים לו אכן נמצא קרוב אלינו. כל מה שנשאר זה אך להבחין בו...

לבננו: מצית גפרור

אני מניחה שכבר גיליתם בשלב זה בעצמכם כי אבא ואני מאמינים גדולים בלאפשר לכם להתנסות תחת הפיקוח שלנו וללמוד תוך כדי ההתנסות, מאשר לאסור עליכם איסורים לא הגיוניים שבפועל אך יעלו את סף הסקרנות אצלכם ויפתו אותכם להתנסות מאחורי גבינו - מה שלבטח יוביל מהר מאוד למפגע בטיחותי זה או אחר. וגם יכרסם לעד באמון שאתם רוחשים כלפינו...

כמובן, הכל ברגע המתאים לכך בהתאם לשלב ההתפתחותי בו אתם נמצאים...

וכך הגיע הרגע בו שאלת שוב, אם אתה יכול להצית גפרור...

והפעם נענינו בחיוב...

כמה אושר וגאווה מילאו ברגע את עינייך....

כמובן, הגבול הותווה מיד - אך ליד מבוגר כלשהו שמודע לכך שאתה עומד להדליק אש לידו; כלומר הודעת לו על כך ושמעת ממנו תגובה חיובית על כך שהוא עומד לפקח עליך.

לילדינו: משחרור לפיקוח

יותר ויותר אני חושבת לאחרונה כי אחד השיעורים החשובים ביותר שהורות לימדה אותי, ואולי אף החשוב ביותר, הוא היכולת לשחרר...

המדובר לכאורה בפעולה פשוטה, אך בפועל זה אחד האתגרים היותר רציניים שהתמודדתי איתו בחיי...

ובאמת...

אין דבר מהותי יותר שאנחנו יכולים להעניק לילדינו מאשר לאפשר להם להתנסות ולהתפתח בדרך המיוחדת אך להם. כל מה שאנחנו יכולים לתרום להם כהורים בשנים רכות אלה הוא בגדר פיקוח בלבד. פיקוח לעומת שליטה. אך, השליטה הזו. אין אשליה גדולה יותר - בהורות או בכל מישור אחר...

כמה פשוט והגיוני. כמה קשה ומורכב לביצוע.

אך האמונה בחשיבות המעשה מחזקת אותי במאמציי הצולעים.

והמעשים היומיים שלכם מאשררים את הדבר. הנה, למשל, איכשהו עניין שטיפת הידיים אחרי החזרה מהטיול (כמו גם צחצוח שיניים ועוד המון דברים אחרים) הפך בשלב כלשהו למעמסה. בהתחלה היית רץ לאמבטיה מבלי כל תזכורת מבחינתנו. ואז זה התפוגג. אולי בגלל שאחותך לא ממש עוד בעניין, וגם איתה אנחנו פחות מקפידים בינתיים. לא יודעת. ואז התחלנו להזכיר. בהתחלה הקשבת. ואז הפסקת גם להקשיב. כך מצאתי את עצמי בגבול האדום הפנימי שלי שתמיד מתריע לפני שמשהו לגמרי לא בסדר בדרכי וכדאי מאוד שאזדרז לעשות שינוי. התחלתי להרגיש כשוטרת.

אחרי מחשבות מרובות בנושא נזכרתי בפתרון פשוט שהיה שם תמיד אל מול עיני. אני פשוט חייבת לשחרר. וכך עשיתי. מאותו היום הפסקתי להזכיר לך לשטוף ידיים אחרי שחזרנו הביתה. כל מה שעשיתי הוא להודיע לך כי אני הולכת עכשיו לשטוף ידיים בעצמי. דוגמא אישית! כמה פשוט וכמה קל לשכוח את זה. כמה כוח יש במחווה יסודית זו במיוחד בשנים בהן החיקוי הוא כה עוצמתי. והנה הנס. "אמא, אני גם רוצה. חכי לי". "בבקשה, מתוקי, אתה מוזמן להצטרף"...