אני מניחה כי היה זה רק עניין של זמן. עד שתגלה את אחד המקומות החלשים ביותר שלנו, ושלא במודע, כמובן, תמיד תחזור לבקר במקום זה ברגע חולשתך.
אך אני מודה כי לא חשבתי לרגע כי יהיה זה מקום מסוכן כל כך!
אחד הדברים שאתה הכי הכי הכי אוהב הוא לרוץ - לכל מקום, כמה שיותר פעמים, בכל שעה אפשרית ובלתי אפשרית, וכמה שיותר מרחב, עדיף מבחינתך. אנחנו צוחקים בינינו שאם היינו יודעים כי היינו צריכים לחפש בית לפי המרחק המכסימלי האפשרי בין קירותיו המרוחקים ביותר, חיינו היו נראים הרבה יותר קלים. עד כה הכל מצויין. אך אז הגיע אחד הימים ההם, בהם נוסף נעלם חדש למשוואה. זה קרה, נראה לי, לפני כחודשיים (כל הזמן דחיתי את הכתיבה בנושא בתקווה כי אוכל לספר על כך בזמן עבר). עד כמה שזכור לי, היה זה יום רגיל, רגע רגיל, ללא כל התראה כי הולך לקרות בו משהו מיוחד. רצת. לכיוון הכביש. מבלי להניד עפעף, בנימה רגועה, קראתי לעברך: "מתוקי, עצור. תתרחק מהכביש". הכל כרגיל. שום סערה לא נראתה באופק. אך משום מה...
אתה המשכת לרוץ. בשלב זה, עדיין קוראת לך, גם אני כבר הייתי בריצה אחריך. עדיין לא מאמינה כי תעבור את קצה המדרכה. מבוהלת מעצם המחשבה כי תעשה כן. לא הייתי יכולה להספיק להגיע אליך בזמן. ואתה לא עצרת. רק כשהגעת לכביש, במרחק מה מהמדרכה, עצרת, צוחק. משתדלת כמה שיותר לשמור על האיפוק, עדיין לא מאמינה למראה עיניי, ומודה לכל מי שרק יכולתי להודות, כי דאג לכך שבאותו רגע קט לא יהיו מכוניות בכביש, תפשתי אותך בזרועותי וחזרנו למדרכה. ניסיתי להיות כמה שיותר רגועה וציינתי: "כביש הוא מקום מסוכן. אתה כנראה שכחת על כך, מתוקי. בוא נלך לטייל". וניסיתי להתרחק איתך לפחות כמה מטרים רחוק מהכביש.
מאז הדבר הפך לסיוט הפנימי שלי. עלית על הנקודה שאתה יודע כי היא רגישה, אך אינך מבין את משמעותה, כמובן. ואני פשוט, אפשר להגיד, מתפללת כי תקופה זו תעבור עלינו בשלום. שמנו לב כי נסיונות ההתפרצות שלך מתרחשים, בדרך כלל, כשאתה עייף - בסוף הטיול, בחזרה הביתה באוטו מאנשהו, בלילה. בעיני, זה מאוד מובן. אני ממש מרגישה כי ברגעים האלה כאילו הרוח שלך מתעייפת מלשמור על הדחף, כאילו הפעולות שלך הרבה יותר רצוניות ממושכלות. בכל שעה אחרת אתה מאוד מקפיד להתרחק מהכביש, ואף דואג כי מי מאיתנו שקרוב אליו מיד, יתפוש מיד את מרחק הבטחון. אך לא ברגעים אלה. בהם אתה ממש זקוק להתפרקות מסוימת, ומיד אחריה נרגע. כאילו לא קרה דבר. לרוע מזלנו, ההתפרקות כרוכה במעשה מסוכן שכזה.
אנחנו משתדלים לנקוט זהירות רבה ככל שהרגעים האלה מתקרבים, גם אם הם מגיעים על חשבון העקרונות האחרים ששמרנו עליהם - אם אפשר, מראש לא להתקרב לכביש בשעות שיכולות להיות בעיתיות מבחינתך; לשאת אותך על הידיים מהאוטו הביתה, בחזרתנו מהנסיעה; לתת לך יד ולהסיח את דעתך. נתינת יד כשלעצמה היא בעייתית - היא לא משהו שאתה רגיל אליו בדרך כלל, רק במקומות המוני אדם או אם אנחנו ממש קרובים לכביש. אז אתה יודע כי מחזיקים ידיים. הבעיה היא שאתה יכול להיות במרחק מאוד מאוד מאוד גדול מהכביש, אז נתינת יד אינה יכולה להיות מלווה בהסבר מתקבל על הדעת מבחינתך (ולא חורג מדי מהתנהגותנו היומיומית הסומכת עליך), ופשוט במאית שניה, לתת ספרינט לכביש. אתה כל כך מהיר, שגם אם עינינו עליך, אנחנו לא תמיד מספיקים להגיע אליך, במיוחד לא מישהי עם בטן בת שישה חודשים וחצי (שלא להזכיר את כל הכאבים שתוקפים אותי אחרי הריצה). מה שהכי מלחיץ הוא כי גם כשאנחנו עירניים מאוד, אתה עדיין מפתיע. גם את עצמך. רק היום, חזרנו מהטיול בנחל השופט, ירדנו מהאוטו של מאיה, ואתה כבר היית על המדרגות שמובילות לביתנו. שחררתי את ידך לבקשתך כי היית כבר ב"שטח בטוח". אני הסתובבתי להגיד למאיה "שלום", ואתה ברגע התחלת לרוץ לכביש. כשאני רצה אחריך, בעורפי שמעתי רכב מתקרב. אובדת עצות לחלוטין, אתה כבר היית באמצע הכביש, אני קפצתי פשוט לכביש. בינך לבין האוטו. ברור מה המחשבה שעברה בראשי.
זה מעין מעגל סגור שכזה. אני לא מוצאת טעם לכעוס עליך, או להטיף לך. אינך מסוגל להבין את משמעות מעשיך במובן זה שמבחינתך מדובר בסך הכל בבחינת גבולות, שכמובן, מגיעה בשלבים קריטיים, החלשים יותר, של היום (עייפות או רעב). האצבע צריכה להיות מופנית כלפינו ולא כלפיך. מודה כי לעיתים אני כן מאחלת שתתוודא באופן כלשהו להשלכות של משהו שנדרס על ידי הרכב. אלה הם הרגעים החלשים שלי. אני משתדלת להזכיר לעצמי אז, כי לא באמת אני חפצה בכך. וכי אני עדיין מאמינה כי המשמעת תבוא רק מבפנים, גם אם יקח לה קצת זמן לתת את סימניה במישורים מסוימים. כי רק נתינת אמון בך ותרגולים מרובים, ישימו קץ לנסיונות התפרצות אלה. לא דווקא ההחלטה כי מעתה מחזיקים ידיים תביא לישועה. הסירוס לא יאמן את הרצון. רק ההקפדה הרגועה והמאופקת יעבירו את תקופת ההמתנה הזו עד שהרוחות הסערות יחלפו.
אם אנחנו רחוקים מאוד מהכביש, במרחק כזה שאני יכולה להרשות לעצמי למתוח את האמון שלי בך מבלי לסכן אותך, אני נוהגת בטקטיקה שונה, שדי מוכיחה את עצמה. אני מתעלמת מהנסיונות שלך לברוח לכיוון הכביש. לוקחת נשימה ארוכה ומודיעה לך: "להתראות מתוקי. אני עולה במדרגות [בכיוון ההפוך לזה של הכביש] והולכת הביתה [מה שגם כך התכוונו לעשות]. ביי ביי". ומסתובבת בתפילה שקטה. ואתה עוצר. ומבקש כי אחכה לך שתצטרף אלי. אז אני מזכירה לעצמי כי הנה, בפועל, הספרינטים האלה לא שונים מכל התפרצות זעם אחרת. התעלמות מדודה ומבוקרת היא התרופה.
אך אינני יכולה להכחיש כי לעיתים אני מאחלת לעצמי התפרצויות זעם רגילות - גם אם בועטות בקירות, גם אם באמצע מקום הומה אדם, גם אם כאלה שאתה כמבוגר אחראי מסמיק ממבוכה....
נ.ב. התמונות מטיול לפני כחודש בוואדי.
וכמובן, עם פריט חדש נולד ריטואל חדש.
אחד הרכיבים של עריכת השולחן הוא הכנת מפיות הבד. אתה מגלגל את המפיות ואז משחיל אותן בטבעות. או שפשוט משחיל אותן בטבעות ישירות. אפשר לראות בכך וריאציה מסוימת של תרגיל מונטסורי קלאסי של גלגול המפיות (rolling a napkin).
ואז אתה מניח את המפיות המגולגלות על השולחן.
ובסוף הארוחה, אחרי שסיימת לנגב את עצמך, ווידאת איתנו אם הפנים שלך נקיות (KI?) ובדקת עם עצמך את הידיים, אתה גם מקפל את המפיות (בחצי ואז עוד פעם בחצי). מעין הכנה לפעילות מונטסורי קלאסית אחרת (folding a napkin). והמפיות חוזרות לסלסלה.
מיותר לציין כי אחד הדברים האהובים עליך הוא דווקא לגלות באמצע הארוחה שאופס, שכחנו להוציא מפיות - שתי ידיך באוויר בפליאה מחוייכת: "מאמה, שכחנו!".
