לפני כמה זמן מישהי שאלה אותי בתדהמה, אם כל השינויים שקורים מסביבנו לא מפתים אותי גם להתנסות בשינוי. היא התכוונה לעובדה כי יותר ויותר
אמהות מסביבנו חוזרות למעגל העבודה, ויותר ויותר חברים שלך מצטרפים למסגרות חדשות. איכשהו אני תמיד מופתעת משאלות שהתשובה עליהן כה ברורה לי. מה שיפה בעיניי, שברגעים האלה התשובות שאני שומעת את עצמי עונה, הן תשובות מהבטן, ובכך הן התשובות הכנות באמת. הפעם עניתי כי מאז שהצטרפת אלינו, לא הרגשתי ולא יום אחד שלא עבר עלינו שינוי כלשהו. הימים כה דינמיים, ואתה משתנה כל הזמן.
איפשהו, לפעמים, אני דווקא הייתי רוצה לטעום מהשגרה המונוטונית, שהימים יראו דומים אחד למשנהו, ושאנוח קצת לנוכח הידיעה כי היום קורה בדיוק מה שקרה אתמול.
ואחרי זה, כמובן, המחשבות הציפו אותי. למה אני חריגה בהרגשתי זו שלי? למה הרבה
אמהות, חלקן אף חברות טובות שלי, מרגישות נחנקות בבית, בודדות ומשתעממות? למה
החיפזון למסור את הילד שלך למישהו זר שיגדל אותו, ואינני מתייחסת בשאלה זו, כמו גם באחרות, לנימוקים הכלכליים? למה אחר כך, די מהר בעצם, יום שישי הופך להיות ליום חובה לביקור בגן, מה שמשאיר
לאמא, בנוסף לשעתיים - שלוש בקושי מדי יום במהלך בשבוע עד שהילד הופך להיות עייף, אם הגן הוא עד 16:00, בקושי יום וחצי בשבוע להעביר עם הילד שלה? אני אפילו לא יודעת באיזה פועל להשתמש כדי לתאר את הזמן הזה - מה אפשר להספיק בזמן קצר זה: לבלות?, לחנך?, להשפיע?, להקשיב? להכיר? ואולי רק לשים לב למה השתנה בכלל בילד שלך? למה לפתע שבועיים בסוף אוגוסט, ובהמשך, חודשיים של חופשת
הקייץ בבתי ספר, במקום להיות לזמן מיוחל של בילוי משפחתי, הופכים לזמן של סיוט וטרוניות בלתי פוסקות - מתי כבר יחזור הגן? למה??? איך הדברים התהפכו עד כדי כך?
לפני כמה זמן אמרה לי חברה (השמות שמורים במערכת מפאת הפרטיות..:) שאולי אני בטוחה כל כך בעצמי כי התנסתי בעולם שבחוץ. ידעתי מה הוא מציע לי, טעמתי ממטעמיו, התבשלתי בתוכו ומתוך ההתנסות הזו החלטתי כי הוא לא מתאים לי. יכול להיות שהיא צודקת. הלוואי והיא צודקת! הלוואי והתשובה לשאלות אלה טמונה בעובדה כי אמהות אלה טרם הספיקו לנסות לממש את עצמן, והן חייבות לעצמן את
הנסיון הזה. כמובן, השערה זו אינה מסבירה את הבחירות של האמהות שחזרו לקריירות שפיתחו לעצמן לפני לידת בניהן, כי לטענתן, לא בשבילן לשבת בבית, אך מוטב אולי לנסות לקוות שאולי זו הסיבה לפחות בשביל חלק מהן.
אני יודעת רק שבשבילי הבאת ילדים לעולם אינה דבר של מה בכך. למעשה, לידתם היא מעשה נקודתי, מאורע הקצר ביותר מבחינת ההשפעה עליהם. גידולם וחינוכם הם תהליכים בלתי פוסקים. שם הם באמת זקוקים לנו. יתרה מזאת, זה המינימום שאנחנו חייבים להם כאלה שאחראים להגעתם לכאן. זה נכון. אני טעמתי מהעולם הקרייריסטי. ואם יורשה לי, אך היה לי בו עתיד די ורוד. השקפתי עליו, מילאתי את
ריאותיי באוויר המזוהם שלו, וכמעט נחנקתי. די מהר החלטתי שהוא לא בשבילי. איך יכולתי להחליט אחרת? אני חושבת שהאתגר והאחריות העומדים לפני כל מנכ"ל חברה ענקית מצליחה לא משתווים לאלה העומדים לפני הורים שבוחרים להיות שם בשביל ילדיהם. זו אינה בחירה קלה, וזו בהחלט לא דרך קלה. אך היא היחידה
שאמיתית בשבילי. בילדים שלנו טמון העתיד. הם יגדלו להיות מה שהם. אך באיך שנגדל אותם תלויים התקדמות היקום והאנושות. כל כך פשוט ומובן, אך, כנראה, גם כל כך מרתיע מפאת כובד האחריות וההשקעה הכרוכים בכך, שהורים בוחרים להשקיע את חייהם במקום עבודתם ולא
במשפחותיהם. כל כך חבל!
כמה מזל שאבא שלך הוא כמוני. עלינו על קצות
אצבעותינו (בדיוק כפי שאתה עולה במהלך רוב שעות היממה), והבטנו על העולם שבחוץ. והחלטנו בהחלטה מודעת כי את ידינו אנחנו שמים כאן, על העולם הפנימי שלנו. על המשפחה שלנו ועליך. מכל התפקידים שבעולם אני בוחרת בתפקיד החשוב ביותר בעיני. להיות רעיה לאביך
ואמא לך. כל עבודה שתבוא בבוא היום תהיה טפלה לו. בשבילי לא יכולה להיות החלטה אחרת.
נ.ב. התמונה הזו היא מתקופה הרחוקה, בה היית בן 8,5 חודשים...
כסא אוכל נייד זה של חברת ליטף Litaf, הוא פשוט מציאת המאה. מאז שהכרנו אותו, אתה מרגיש מלך בכל הארוחות שלנו בחוץ. שלושה דברים שמדהימים בו הם שהוא מתאים לגובה של כל שולחן, וכך אתה מרגיש בנוח, אין לו מגש, וכך ניתן לקרב אותו כמה שצריך לשולחן, והוא גם מאוד קומפקטי, ובכך מקל מאוד על הניוד שלו (הוא אפילו נכנס לסל של העגלה שלנו).
