לילדינו: אחים

לעיתים ליבי פשוט מחסיר פעימה.

כשאני מסתכלת על שניכם, וחושבת על כך כי בשביל שניכם, סביר להניח, לא יהיה זכרון מהילדות המוקדמת שלא יהיה קשור אחד בשניה, אני קצת מקנאה בכם.

אני כל כך אוהבת את הזמן הזה שאתם מבלים אחד עם השניה.

אם יש משהו שאני תמיד אשתדל לעודד בכם, הוא כי תבלו יחד, תשחקו יחד, תחלמו יחד, תחיו יחד.

ההפרש ביני לבין אחי הצעיר יותר קטן מההפרש ביניכם, אך משום מה אני כמעט ולא זוכרת אותו - לא מתקופת הילדות, לא מתקופת ההתגברות.

הוא גם כמעט ולא זוכר אותי, אך פחות מוטרד מכך ממני.

הקשר בינינו כמעט ולא קיים.

והידיעה הזו תמיד רודפת אותי.

איך זה יתכן? איך אני כאמכם אוכל לתרום לכם שלא להתדרדר לזרות ביניכם? עד כמה לי יהיה חלק בכך?

נ.ב. בתמונות את בת שלושה חודשים ושלושה שבועות...