
יש ימים כאלה. בהם הכל נראה פשוט חורפי. חשוך בפנים כמו שחשוך בחוץ. גשם זלעפות שיורד ללא הפסקה מוצא את דרכו פנימה, וגם הדמעות לא מפסיקות לרדת. קשה לנשום. נדמה כי אין תקווה. כי לעולם לא יהיה אפשר להירגע. כי שום דבר אינו מצליח. כי השמחה הכי גדולה אינה מוצאת את דרכה ללבם של חלק. כי היאוש השתלט. כי התסכול התפשט. כי הדאגות עולות על השלווה. כי הכל יוצא מפרופורציה. כי כבר לא ממש זוכרים את העיקר. לא יודעים דבר. וקר. רק קר.

ואז אני נזכרת ברגעים אחרים.

אני נזכרת בך. מתבונן בעולם מסביבך. בסקרנות ובפליאה בלתי פוסקות. בהתמדה ובתשומת לב ראויות לחיקוי. בשמחה ובאושר שוצפים. מהו שקט? מהי שלווה? מהו בטחון? מהי תקווה? מה חשובים כל אלה כשיש אותך?

ולאט לאט החיוך מוצא את דרכו לשפתיי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על כך שהקדשתם מזמנכם להגיב על מה שכתבתי!
תגובתי אליכם תפורסם כתגובה לפוסט, בהמשך לתגובתכם, כך שאנא תחזרו לקרוא אותה.
תודה רבה..:)
Hi there! I am glad you took a moment to comment!
Please notice that if you ask me a question in the comments section, then I answer it in the comments section...so don't forget to check back! Thank you for stopping by!