אני תמיד האמנתי כי לריקוד יש שפה משלו.
הוא משכיח מאיתנו את כל המחשבות, את המשקעים, את המתחים, ולעיתים אפילו את עצמנו.
מי שאוהב לרקוד, לעולם לא יוכל לסרב להזמנה לריקוד. מי שאוהב לרקוד, תמיד יפנה לריקוד, גם כשהוא מנסה לבקש סליחה.
ויותר מכל, אני אוהבת לראות את ההורים שלי רוקדים. אני שוב ילדה בת חמש. נפעמת למראה הצעדים. מתרגשת כאילו של השנים האלה לא עברו בינינו.אולי פשוט כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להמשיך לרקוד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על כך שהקדשתם מזמנכם להגיב על מה שכתבתי!
תגובתי אליכם תפורסם כתגובה לפוסט, בהמשך לתגובתכם, כך שאנא תחזרו לקרוא אותה.
תודה רבה..:)
Hi there! I am glad you took a moment to comment!
Please notice that if you ask me a question in the comments section, then I answer it in the comments section...so don't forget to check back! Thank you for stopping by!