יום חמישי, 30 באפריל 2009

מישהו הולך להתגעגע לקלמנטינות

הפירות אצלנו מונחים בסלסלה שעל שולחן האוכל. זה מעין הרגל שאימצתי מאבא - לא לשים את הפירות ואת הירקות למקרר. לפחות לא במהלך החורף...:)

וזו התמונה השגרתית - כשמתחשק לך פרי, במיוחד אם מדובר בבננה או בקלמנטיה, אתה רץ לעבר שולחן האוכל. לעיתים אתה מביא איתך את הצלחת שלך, מתרומם על קצות האצבעות עד שאתה מצליח לתפוש את אחד הפירות, מושך אותו אליך, ואז צועד לעבר השולחן שלך. ולעיתים אתה פשוט מרים את עצמך ומתיישב על אחד הכסאות שליד שולחן האוכל.

בדרך כלל, אנחנו משתדלים שתשב בכסא Tripp Trapp שלך, ולא באחד הכסאות האחרים. אך כפי שאתה יודע כבר, לכל כלל יש חריגים. סופי שבוע, היותך כל כך מתוק כשאתה בדרך לכיבוש משימה נוספת שלך, וסתם המתיקות הבלתי נלאית שלך - הם רק חלק קטן מהם...:)

מדהים כמה תרגולים מוטורים יש בפעילות פשוטה שכזו - קילוף קלמנטינה.

בדרך כלל, אני מקלפת לך קצת, ואז אתה ממשיך. בריכוז רב ובשקדנות. עד שקילפת את הקליפה האחרונה.

ואז אתה גם מנסה לפלח אותה לבד. לעיתים, בעזרתנו. מוציא מכל פלח את הגרעינים, ובינתיים שם את הפלחים אחד אחד בצלחת, ורק אחרי שסיימת - ניגש לסעודה.

שלוש פעמים קלמנטינה - בפה, ביד ובצלחת.... כדי שיישאר קצת הטעם עד השנה הבאה...:)

קוביות

עם קוביות יש לך היסטוריה ארוכה.

בפעם הראשונה הצגתי לך את הקוביות מיד אחרי שהתחלת להתיישב. כרגיל, חשוב תמיד לבודד את הקונספט הנלמד. כלומר, לא אציג לך בהתחלה מגוון קוביות בגדלים ובתצורות שונים. אלא קוביות רגילות בלבד. וכמובן, דווקא אותם התקשתי למצוא. פשוט לא יאומן איך למדנו לסבך את הכל. הייתי חושבת שלמצוא קוביות בגודל זהה זו משימה הכי קלה, אך בפועל בכל הסטים שראיתי כמעט ולא היו שתי קוביות זהות. למזלי, אפרת באה להצלתי והציעה לי את הפשרה הזו. קוביות צבעונים אמנם, ועם אותיות האלף-בית עליהן, אך לפחות בגודל זהה. כמעט הצלחנו.

בהתחלה הצעתי לך רק שתי קוביות. כשלמדת לשים אותן אחת מעל השניה, לאט לאט הוספתי קוביה נוספת, ואז עוד אחת עד שהגענו לארבע קוביות. גם כשכבר היית מצליח לגמרי לשים את הקוביות אחת מעל לשניה, עדיין, פעילויות מסוג של "הכנס הוצא" (nesting) היו מעניינות אותך הרבה יותר מפעילויות הערמה (stacking). לא התעקשתי. המשכתי להציע לך את הקוביות, עד שתתעניין בהן יותר.

את הסט המדהים הזה של הקוביות קנינו לך בשבת האומנים לפני כחודש. עשו אותם הנגרים מנגריית "החרושת" שבבית יהושע (130 ש"ח), ואחד מהנגרים הוא גם חבר בהרכב הכלייזמרים שכה אהבת.

מה שמדהים בקוביות אלה הוא שמעבר לכך שהן עשויות בעבודת היד מעצי הזית, האורן והאלון, הן גם לא גולפו יותר מדי. המראה שלהן טבעי לגמרי. והטקסטורה הטבעית הזו, על הקליפה המתקלפת פה ושם, מושכת אותך לחקור אותה. אז נכון, הקוביות האלה אינן בגודל זהה - יש ביניהן קוביות ותיבות ריבועיות, וכולן עם פינות מעוגלות. אך אי אפשר להתווכח עם העובדה כי הטבע שנושם מתוכן קורא לך אליהן.

אז הייתי אומרת כי אמנם אתה עוד לא ניגש לקוביות בתדירות הגבוהה, אך אפשר להגיד שההתעניינות שלכן בקוביות טיפל'ה גברה. ואני שמחה על כך. קוביות הן כלי נהדר. זוהי אחת הפעלויות המבריקות לפיתוח המחשבה, היצירתיות (משחקי הדמיון הפתוח - open ended), ליטוש היכולות המוטוריות ומה לא.

יום שלישי, 28 באפריל 2009

אחים

אח שלי הקטן (כן כן, מי היה מאמין) ואני, יש לנו הסטוריה ארוכה.

אך בזמן האחרון התחלנו קצת להתקרב. ואני כל כך שמחה על כך. אני לא יודעת למה החיים הובילו אותנו למקומות, בהם אנחנו נמצאים, ואולי אף מיותר לחפש כל הזמן תשובות בעבר. פנינו לעתיד, ואת העתיד רק אנחנו יוצרים - את זה חשוב לזכור. אחי גדל להיות איש מקסים, אבא נהדר, ואני חושבת שגם בן זוג חם. ואני גאה בו כל כך על כל אלה! ואני הופכת להיות מאושרת מעצם המחשבה על כך שהילדים שלנו יגדלו יחד, גם אם במרחק פיזי כלשהו, אך קרובים בנפש, ויהפכו להיות חברים לחיים. הלוואי!

ואני חושבת, שזו הפעם הראשונה שאני באמת רואה שאנחנו דומים. בכל מקרה - אנחנו אחים!

מפריחים בלון

יש לך תחביב חדש - הבלונים!

אני חושבת שאתה מתייחס לבלון כאל עוד כדור.

מה שלא מפחית את התלהבותך ממנו.

אתה מכדרר אותם בכל הזדמנות אפשרית.

וכשהם מתעופפים לשמיים, גם מחפש אותם שם...:)

בני דודים

בהתחלה, כשראית את טוני, היססת לרגע. משהו חדש - לאחרונה, אתה תמיד בהתחלה טיפל'ה מתבייש, נצמד לרגלינו, ורק כעבור כמה דקות משתחרר. טוני, לעומת זאת, כבר ממש בקושי היה יכול להתאפק מלהרעיף עליך את חיבתו.

ודי מהר חיזוריו של טוני נשאו פרי - אחרי הארוחה הטעימה, זיהית מחדש את בן דודך.

כל כך היית שמח, שישר התחלתם לרקוד.

והעובדה כי רקדתם בלב הטיילת העמוסה לא כל כך הפריעה לכם.

הסתחררתם לכם בסיבובים תחת העין הצמודה של Busenka.

ואז, יד ביד, הלכתם לבדוק מה עוד מתרחש שם בסביבתכם.[

בין לבין, הבטתם באוניות העונגות והחלפתם רישומים על טיבן ויעדן.

היה תענוג לראותכם יחד!

חגגנו לאניה יום הולדת

בשבת חגגנו לאניה את יום הולדתה בטיילת של הרצליה. היה ממש נחמד. האוכל היה טעים (אכלנו במסעדה איטלקית), החברה הייתה כייפית (יש לך הרבה מאוד מזל שיש לך דודה כזו), יסמין פרחה (איך שהיר גדלה!) וטוני ואתה הייתם שוב מחוברים כמו תמיד.





חוגגים שנה לבלוג!

בדיוק לפני שנה (לפי לוח השנה העברי), בערב יום העצמאות כתבתי לך בפעם הראשונה בפורמט אינטרנטי זה.

כל כך הרבה דברים קרו לנו בשנה האחרונה, אך היא גם עברה כל כך מהר! כאילו אתמול ישבתי וכתבתי לך, והנה אני מוצאת שוב את עצמי חוגגת בכתיבה לך את יום הולדתה של מדינתנו.

אני אוהבת לכתוב לך. זה הפך כבר למעין הרגל. המחשבות של מה ואיך אכתוב לך ממלאות אותי כמעט כל הזמן. מעין שיחה בלתי פוסקת איתך. מעין הצצה לעתיד. מעין חשבון נפש שכזה. מעין תכנונים. מעין סוג של אומנות.

הכתיבה לך הופכת אותי לבן אדם שליו יותר. יצירתי יותר. מתרכז יותר.

מזל טוב לנו, צ'ופצ'יק! ולחייך הבריאים והשמחים....!


מדפדפים בספרים

אנחנו ממשיכים לקרוא - יותר נכון, לדפדף בספרים. אתה הרבה יותר מעוניין בלדפדף את הדפים בקצב שלך, ולעיתים להצביע על תמונות שאתה רואה, מאשר להקשיב לסיפור. בהתחלה זה די הפריע לי. כמו תמיד, השתדלתי לשחרר ולנסות לתת לך לקבוע מה טוב בשבילך. ככל שעובר הזמן, אני בטוחה יותר ויותר שזו השקפת עולם הורית שיותר מתאימה לי.

אתה ניגש לספרים מתי שמתחשק לך. אין לנו שגרת הקראת הספרים (לפני השינה, למשל). לעיתים אתה קורא חצי ספר. ולעיתים אתה קורא את אותו הספר כמה וכמה פעמים. לעיתים אתה לוקח את אחד הספרים שעל המדף. ולעיתים אתה מבקש שנוריד לך איזשהו ספר מסויים מהמדף הגבוה.

זה מה שמתאים לנו בינתיים.

היום הוא אחד הימים הקשים בשבילי

היום יום קשה. אני מניחה כי הוא קשה כמעט עבור כל ישראלי באשר הוא.

הרבה רגשות מציפים אותי ביום זה. ומאז שהצטרפת אלינו, נוסף אליהם גם רגש חדש. תקווה!!! אני חייבת לקוות, להתפלל ולהאמין בשביל הבריאות הנפשית שלי כי כשתגדל באמת לא תהיה יותר משמעות ליום הזה, מלבד המשמעות ההסטורית. בדומה ליום השואה. אינני מצליחה להפסיק להאמין בכך. תמיד במהלך היום הזה היה מתנגן לי בלב השיר "חורף 73". היום אני משקיטה אותו. אין לי ברירה אחרת. אני חייבת להשאר אופטימית. מה עוד נשאר לנו, להורים המולידים את הילדים שלנו למציאות מטורפת של ימינו?!

יום שני, 27 באפריל 2009

"אין"

זה הסימן האהוב עליך - "אין" או "נגמר".

אתה מרים את שתי הידיים עם כפות הידיים כלפי מעלה, עינייך נפתחות רחב... EHHHH!, אתה מציין בקול מורם. אין... במקרה הזה, היה מדובר בנעל השניה שלי, שנעלמה לך לרגע משדה הראיה...:)

מנסה גם לנעול נעליים... שלנו

ובהמשך טבעי לפוסט הקודם, בו סופר על נסיונותיך להתלבש בבגדים שלנו, אתה גם מנה לנעול את הנעליים שלנו..:)

בין אם בעזרתנו - בנעלי הבית של אבא,

בין אם לגמרי בעצמך, בנעלי "טבע" שלי...

משום מה, עניין המידה לא ממש מטריד אותך. ואני לא יכולתי לעצור את עצמי מלחשוב שיהיו עוד ימים, בהם אני אראה ממש כך... רק בנעליים שלך...!:) לאיזה מידה תגיע, בבנו המתוק - 46? 47?

מזל שאינני נועלת כדרך קבע נעלי עקב...:) או ש.. אתה רוצה שאתחיל לנעול?:)

מנסה להתלבש

בזמן האחרון אתה יותר ויותר מנסה להתלבש בעצמך. אני עוד אפרט על כך בפוסט נפרד - לענייננו אציין רק כי טקס ההתלבשות היומי יכול לקחת אצלנו גם 45 דקות. אתה חזק בתקופת הרגישות לך להתלבש (sensitive period for dressing).

ואפילו כשאתה כבר לבוש, מי אמר שאי אפשר לשים גם בגדים נוספים עליך..?

למשל, את הגופיה של אמא....

או את התחתונים של אבא (בנסיונות אחרונים אלה היית עסוק לפני כמה ימים במשך 40 דקות שלמות). אתה רואה את הרגל המתוקה הזו שלך...? התאפקתי מאוד מאוד לא להתנפל עליך ולכסות אותה במליון נשיקות...:)

Related Posts with Thumbnails